"לאמנות אסור להיות שותפה לקלגסות שהמדינה הזאת מבצעת". תחת כותרת זו, שהיא ציטוט מדבריו של יהושע סובל, התפרסמה היום ב"וואלה" סקירת דיון שנערך במסגרת פסטיבל עכו לזכרה של מבקרת התיאטרון המנוחה שוש אביגיל. ynet העדיף בכותרתו להתייחס להיעדרותם של מוזמנים ערבים לדיון והדגש בכותרת "ג'וליאנו מר מחרים דיון על חרם תרבותי", נתן ביטוי להעדפה זו.
מדובר בפאנל שנערך היום (יום ב', 28.9.10) ועסק בחרם התרבותי שהכריזו "בכירי התיאטרון" על תושבי אריאל. את הדיון הנחה עודד קוטלר והשתתפו בו המחזאי יהושע סובול, הסופרת אילנה המרמן והעיתונאים בן דרור ימיני ו
יאיר שטרן. מי שלא הגיע כאמור הם השחקן ג'וליאנו מר שנמק את סירובו בשל השתתפותם של ימיני ושטרן, הבמאי פירס רובי והסופר ועלא חליל שאישרו את הגעתם נעדרו אף הם. כולם מוזמנים למערכה ב' בתיאטרון ההחרמות הסובוליסטי הבולשוי. ההצגה הגדולה ביותר בעכו העיר.
סובול שטרח להתנצל על ההשוואה שערך בין המתנחלים לקרציות ונימק את היציאה הזאת במשפט סובולי מובהק על כך שהוא "שרוי בסתירה, אבל אין פה באמת סתירה", ועוד לפני שאיפשר למאזיני הפאנל לעכל את המורכבות הנסתרה של אמירתו ירה את עיקרי השקפתו הידועה. אם התיאטרון חוצה את הקו הירוק הוא פוגע בלגיטימיות של עצמו, אוכלוסיה כובשת בתוך אוכלוסיה נכבשת מייצרת מלחמות ויש חוק בינלאומי נגד זה. את הקרקור הזה כולם מכירים כך שסובול מבחינתו לא תרם לדיון תובנות חדשות. שטרן כצפוי טען שהתרבות אמורה לחבר בין אנשים והחרם הוא פסול והזוי והציע לסובול ומרעיו להפגין נגד הממשלה ולא נגד תושבי אריאל.
הדובר המפתיע (וזאת בלשון המעטה) בדיון היה העיתונאי בן דרור ימיני שהצהיר כי "חרם, אם נעשה בתנאים מסוימים, יכול להיות רצוי וראוי" וכן שאינו חסיד של ההתנחלויות ולא של הכיבוש ואם החרם היה נגד הכיבוש, הוא (בן דרור) היה בדילמה. מי שקורא את בן דרור ימיני ומכיר את השקפותיו תוהה בוודאי מה גם לו להתחבר לאווירה השמאלנית שאפפה את המפגש. אישיותו הכריזמטית של סובול? סוג של התרפסות מפני ברוני התרבות? או אולי "דבריו הוצאו מהקשרם"?
נראה לי שבן דרור ולו רק לשם כבודו ואמינותו צריך לתת הסבר כל שהוא לדברים.
כך או אחרת איש לא הבהיר במה פסול יותר הכיבוש של 67 מזה של 48 ומדוע אריאל אינה לגיטימית ויפו העתיקה כן.
אילנה המרמן ציינה שאינה רוצה שיקרבו אותה לאריאל ואינה מקבלת את האמירה שתושביו נראים "בדיוק כמוני וכמוך" וכי בני האדם הכי רעים שעשו את המעשים הכי רעים בתולדות המערב נראים כמוך וכמוני (רמיזה בעובי החומה המערבית של עכו שעמדה בפני צבאו של נפוליון), כך שאם תושבי אריאל בעיני סובול מושווים לקרציות אז בעינה של המרמן הם לא פחות מנאצים. כך חד וחלק.
בשלב הזה זעקה מהקהל המחזאית אילנית סוויסה "מה עם גלעד שליט" מבלי שהסבירה את ההקשר לנושאי הדיון והושתקה במהירות ונחרצות על-ידי המרמן שחרצה כי "אין מוסר במדינת ישראל ואין שמירת חוק במדינת ישראל".
אילנה מילר שריף אחותה של שוש אביגיל ז"ל תהתה בקול מדוע אף נציג ערבי לא הגיע וציינה כי "אם אדם מחרים, דבריו לא נשמעים", הצהרה תמוהה במקצת לאור העובדה שדבריהם של נציגי ערב הושמעו גם הושמעו על-ידי הנציגות היהודית בפאנל.
לשמע דברים אלו התעשת ימיני. "אילנה צודקת, יש דברים איומים(לא פחות) אבל חשובות הפרופורציות. מה שקורה היום הוא שבמקום להיאבק במצב הקיים אנחנו מנציחים אותו. כל החרמות האלו מחזקות את החמאס ולא אף פלשתיני מתון. אני רוצה שתי מדינות לשני עמים, אני מתגעגע למחנה השלום(!?) אבל החרמות האלו לא עוזרות".או-קיי.
אני לפחות יצאתי בתובנה ברורה ממשב הרוח בדיון הזה. התהום שפעורה ביני (ואני רואה עצמי מרכז ציוני שמוכן לפשרות טריטוריאליות מבוקרות ומסוימות) לבין הגירסה למציאות כפי שמובעת על-ידי הסובוליסטים אינה ניתנת לגישור. ברור לי שאם/כאשר תפרוץ מלחמת אחים באיזה צד של המתרס אמצא ולא יהיה זה הצד שרואה בתושבי אריאל נאצים או קרציות. זו תובנה קשה אבל מוחלטת לא פחות מדעותיה של הגברת המרמן.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
