שמחת סוף ההקפאה

בקצה הרחוב שלי, עניין של חמישים מטר, הופיעו אתמול בבוקר דחפורי ענק. הם החלו לשפוך עפר לשרשרת משאיות שנסעה ושבה לכל אורך היום. ואני ידעתי שנגמר. אחרי עשרה חודשים של השממה מרצון, יכולים שוב יהודים לגאול את אדמת ארץ ישראל.

כן, אני יודע שמזמן כבר לא מדברים במושגים כאלה ושכל הסיסמאות על הפרחת הארץ יצאו מהאופנה. אבל אני, כנראה מיושן ונאיבי, מתרגש דווקא מפה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות ושאו ציונה נס ודגל, מי ברכב מי ברגל.

מכל הסיפורים הגודשים את העיתונות דווקא שיבת היהודים לארצם היא עדיין אצלי הסיפור הכי חזק בעיר. לכן כשיהודי בונה בית בארץ ישראל (מי יבנה, יבנה לי בית בתל אביב? זוכרים?) אני מאושר. הנה, אני חושב, דברים באים על סדרם הנכון. תגידו שאני פרימיטיבי. תאשימו אותי בפטריוטיזם. אבל אני, תסלחו לי, מאוהב בארץ הזאת (וגם בעם הזה, אגב).

לפיכך כשטרקטור עולה ליישר שטח אני אומר לעצמי, וואלה, תפסנו עוד דונם. זה הרי או הערבים או אנחנו, ולכן מוטב אנחנו. זו הארץ לה חיכינו אלפיים שנה ותפקידנו לקבע לנצח שהיא שלנו. לא? או כמו שאמרה נעמי שמר "כשארץ ישראל ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". אז אצלי, קטונתי מצעיר בניה, זה בדיוק כך.

ולכן כשנבנה בית בארץ ממלאת את ליבי קורת רוח. וכשמנוף פורק קרוואן לבית הספר של ילדיי, אני מתמלא אושר. עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל. עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. עוד ישמע בערי יהודה קול ששון וקול שמחה. כמה שנים חיכינו לרגעים האלה.

אני יודע שיש שלל עניינים אקטואליים. העולם כועס, ואובמה מאוכזב, ויש בעיה דמוקרטית ובעיה דמוגרפית. הכל נכון ודורש טיפול. אני, חרף כל אלה, מבקש להתרפק על נקודת המוצא.

כשאבותינו הנודדים והמפוחדים, אלה שהושמדו בשואה או בשאר זוועות, מלמלו את הפסוקים הנ"ל, הם לא שיערו שקול השמחה יהיה של מיקרופיילר הקודח באדמת הארץ. אנחנו זכינו לראות ולשמוע אותו במקומם. זה לא פותר את בעיות השעה הדוחקות אבל לפחות מכניס אותן לפרופורציה.

היהודים שבו לארץ ישראל והשיבה זו מתבטאת בראש ובראשונה בבניינה. בדיוק כפי שכתב אלתרמן: "נלבישך שלמת בטון ומלט, ונפרוש לך מרבדי גנים, על אדמת שדותיך הנגאלת, הדגן ירנין פעמונים".