אז מה, דפקנו אותם, הה?

הם איימו, אבל אנחנו לא נבהלנו. גמרנו עם "ההקפאה" והתחלנו שוב לבנות. ומה הם עושים? רק מגמגמים. את השיחות הם לא עזבו. בינתיים. ואם יעזבו - לא נורא. "העולם" יראה מי רוצה שיחות ישירות ומי לא רוצה. "העולם" יבין שאנחנו אלה שרוצים. הרי אפילו אביגדור ליברמן אומר שהוא בעד שיחות ישירות, בתנאי שלא יושג בהן שום הסכם. "העולם" יראה שהפלסטינים הם אלה שלא רוצים, כשהם יעזבו את השיחות. ואם הם לא יעזבו? - גם כן לא נורא, עדיין יש לנו עוד כמה טריקים עד שברק אובמה הטירון (מה, הוא לא שמע מהכתבים שלנו בוושינגטון שאיתנו לא כדאי לו להתעסק?), אובמה זה ילמד מאיפה משתין הדג. ואבו מאזן, אם עדיין לא הבין, הוא עוד יבין שהדבר היחיד שנשאר לו לעשות זה לנשק לנו במקום שממנו יוצאות הרגליים.

אין מה לומר, נתניהו שבר אותם ולא נשבר. לא חשוב שעשה את זה רק לאחר שהצליח להוכיח להם שהוא חלש. שאם יכריחו אותו להמשיך אפילו שלושה חודשים בהקפאה הוא ייפול. חולשה היא כוח, אם יודעים להשתמש בה נכון. ונתניהו באמת יודע איך להשתמש בחולשה. הוא אלוף החולשה ובעזרתה הצליח לדפוק אותם. אחלה גבר. תותח!

אז דפקנו אותם, נכון?
לא נכון - דפקנו את עצמנו.

כי אחת משתיים: אם אנחנו מתכוונים באמת שיהיו כאן שתי מדינות לשני עמים, הרי נצטרך לפנות חלק ניכר מהשטחים שכבשנו ב-1967, אם לא את כולם, כמו שפינינו את סיני בהסכם השלום עם מצרים. אז איזו איוולת זו (ואני לא אומר טמטום, משום שאני רוצה להיות כמה נחמד שאפשר) לבנות במקום שנפנה אותו? להשקיע כספים במקום שברור ששם ילכו לאיבוד? אומרים, נבנה בגושי ההתנחלויות הגדולים שיישארו ברשותנו. אולי יישארו. אבל זה תלוי בהסכם שיהיה, אם יהיה. אולי נשמור על כל - ואולי נפנה חלק - מהגושים המיתולוגיים האלה. אז מה, יש לנו כסף מיותר לבזבז על מבנים שאולי לא יישארו ברשותנו, אפילו כאשר אנחנו בונים בשטח ש"ברור" שיישאר ברשותנו? כדאי להיזכר בימית שבסיני. גם אז אמרו שברור כי בהסכם שלום תישאר כל "פתחת רפיח" ברשותנו. אז אמרו. משא ומתן מדיני, אם מתכוונים אליו ברצינות, יודעים איך נכנסים אליו, אין יודעים איך יוצאים ממנו.

ואשר לאפשרות השנייה, שאנחנו לא מתכוונים באמת למה שאנחנו אומרים כשאנחנו אומרים שתי מדינות לשני עמים, ואנחנו רוצים להמשיך לשלוט בכל שטחי ארץ ישראל שממערב לירדן, יפה, אנחנו יכולים לבנות תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה רמה (מי שמעוניין יכול ללכת לספר ירמיהו ולקרוא בפרק ב' איך מכנים את מה שעושים שם), אבל אז נשכנע את "העולם" שהדיבורים שלנו על הרצון העז שיש לנו ללכת לשיחות ישירות הם דיבורים ריקים מתוכן. בשפה פשוטה אומרים: שקר. אבל לא זה העיקר, העיקר הוא שנצטרך לתת לעצמנו תשובה כנה ואמיתית: איך אנחנו רואים את עתידנו כאן?

אז אם נמשיך לבנות בהתנחלויות - או שנבזבז סכומי כסף אדירים, או שנכשיל את הפתרון של שתי מדינות לשני עמים. ואם נכשיל אותו, הארץ כולה תישאר אמנם בשליטתנו, אבל נצטרך לתת לעצמנו תשובה - מה נעשה עם מיליוני הערבים הפלסטינים שנמצאים שם? איזה פתרון אנחנו מציעים לבעיה שתיווצר כאן? חזרה עיקשת על סיסמאות ריקות בדבר זכותנו על הארץ כולה לא תעזור.

ואז יתברר לנו, שהניצחון הזה של ביטול ה"הקפאה" עוד יתגלה כמפלה. לא דפקנו - נדפקנו.