שעה גדולה, מנהיג קטן

שעה גדולה נפתחה לנו, יפה ומרהיבה כמניפה. לא מדובר בשעת המחוות הפוטוגניות, הריקות והעקרות, שכל מהותן וכל תכליתן רעש וצלצולים, הנצחת רגע היסטורי. מדובר בחלון ההזדמנויות, שעשוי היה להיפתח אל מה שאהוד ברק כינה בשעתו החלולה "שחר של יום חדש". זו שעה שהייתה עשויה להיות תחילת מימושו של החזון חובק כנפי המלאכים של שמעון פרס על אודות מזרח תיכון חדש. לא פחות.

אבל על מפתנה של השעה הזו, על סף הכניסה אל עידן חדש, שעשוי היה להיפתח במזרח התיכון המדמם למוות, ניצב איש שהשעה הזו, הנדירה, החמקמקה, גדולה עליו. איש קטן מהשעה ההיסטורית אשר הנסיבות סימנו אותו להנהיג בהן מדינה, לנווט אותה אל שלום אפשרי.

נתניהו אינו מסוגל לחולל את המפנה כי ישראל היא בעיניו לא רק מדינה אלא ארץ. ארץ חמדת אבות. נחלה אשר אוי לו למי שיוותר אפילו על מקצתה, כי "ארשתיך לי לעד", אתם יודעים.

בראש ממשלת ישראל עומד אדם חלש, הססן, שאינו מסוגל לשלם את המחיר הנדרש כדי לקבל תמורה שמעולם לא ניתנה לנו כמוה ואולי, כמה נורא להעלות זאת אפילו כהשערה, לעולם לא תינתן. או עכשיו או – אולי - NEVER.

הוא יודע להתווכח אבל הוא לא יודע להתמקח. יש לו המון מה להרוויח, רק מעט להפסיד, אבל כשהוא מסתכל על שני איבריה של המשוואה הוא לא רואה אלא כף אחת בלבד – כף החובה. והיא הנותנת. והיא השוקלת.