תגובות אופייניות שאני שומע על
הסיפור של אחי: "מה, הוא פראייר? למה הוא עושה את זה לעצמו? ועוד אחרי מה שהמדינה עשתה לו?".
קצת רקע: בשנת 2006 הועברו הודעות דחופות בטלפונים של הצעירים ביו"ש. 'סכנת פינוי מיידי בעמונה', נכתב בהן. כל צעיר שקיבל את ההודעה רץ לטרמפיאדה הקרובה במטרה לתפוס טרמפ לכיוון היישוב ולהתנגד לפינוי. הימים - ימי פוסט הינתקות, והצעירים - רוח הפינוי עוד מנשבת בקרבם.
גם אני קיבלתי את אותו מסרון [SMS], אבל לא יכולתי לרוץ לטרמפיאדה הקרובה. הייתי בבסיס, שימשתי אז כחייל. יום קודם לכן הכינו את הצוות שלי לפינוי, הושיבו אותנו לשיחה והסבירו לנו את תפקידנו. תפקידנו היה "מעגל שלישי", ככה הוא נקרא; בפועל, התפקיד שלנו היה לחסום את האנשים מלהגיע לשטח. כמובן שהבהרתי למפקדים שאני לא מסוגל לעשות זאת ונשארתי בבסיס.
באותו זמן, אחים שלי נערכו על הגגות. האחד בן 15, השני בן 17 - שניהם בוגרי גוש קטיף, שניהם בוגרי הפינוי בשדה בועז. גם אם לא ידעתי שהם שם באותו זמן, ממש לא הופתעתי מזה. אותנו גידלו על ערכים, על ציונות, על חשיבות הארץ והעם - אז כמובן שבמקביל להתנדבות ולפעילות הערכית שהם עשו, אין סיכוי שהם יוותרו על הערך של הארץ. זה בא במקביל מבחינתנו - הארץ והעם, העם והארץ.
אז כן, אחי נפצע בעמונה, לא סתם נפצע כמו שחשבתי כשהודיעו לי בעודי בבסיס, אלא הוגדר כ"פצוע הקשה ביותר". כשפגשתי אותו הוא היה מונשם ומורדם.
כמה שנים לאחר שאחי התעורר, ב-04:00 בבוקר, הוא אמר לי - במשפט הראשון שהוא הוציא מהפה - שיש לאח אחר שלנו יום הולדת היום (כן, זה הדבר הראשון שהיה לו להגיד).
יחיעם (אחי) התייצב בלשכת הגיוס. לאחר בדיקת הרופא נקבע לו פרופיל 64. כיום, לאחר שירות של שמונה חודשים כטכנאי פומ"ה, נלחם יחיעם להעלות פרופיל ולהתגייס מחדש כלוחם. עד כאן הסיפור.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
