אל תגידו לא ידענו

ימים אחדים לפני ציון יום השנה ה–15 להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שיחקתי מחבואים עם ילדה קטנה וחביבה. היא גילתה אותי בכל פעם בקלות. אני אותה - בקושי. איפה היא (נסתרת) ואיפה אני (גלוי). כשאני התעייפתי ולה נמאס, ישבנו לנוח ולשוחח. שאלתי אותה אם היא יודעת מי היה רבין.

נשיא אירן, אחמדינג'אד אמור לבקר השבוע בלבנון ובמסגרת ביקורו הוא יסייר גם בדרום לבנון בכפרים בנת ג'ביל, כפר קנא וגם בשער פאטמה. על-פי פרסומים שונים רוצה נשיא אירן להפגין את הבוז שלו כלפי ישראל באמצעות השלכת אבן לשטחה משער פאטמה... בדיוק כפי שעשה לפני כעשר שנים הפרופסור הפלשתיני אדוארד סעיד שביקר בדרום לבנון.

גילוי נאות: בהשקפתי הבסיסית, איני תומך ב"מפעל ההתיישבות" ביהודה ובשומרון (בגדה המערבית). ההתנחלות לצורותיה מקשה על השגת הסדר עם הפלשתינים ומובילה למצב ללא מוצא. היא יוצרת עובדות בלתי הפיכות בשטח ובסוף זה ייגמר בבכי או גרוע מזה.

גדעון לוי, מבכירי העיתונאים של 'הארץ', מבין את הטרור הפלשתיני וסבור שהוא דווקא מסייע להשגת התקדמות מדינית ולהכרה בזכויות הפלשתינים. להלן קטע מתוך ראיון עם גדעון לוי שפורסם בעיתון הבריטי "אינדיפנדנט" (24.9.10):

תחושה מעיקה אך מוכרת תקפה אותי בשבועות האחרונים, מעין הרגשה מדכדכת, סוג של דה-ז'ה-וו החוזר ונשנה מעת לעת, תמונות מרצדות מנסות למצוא את דרכן לזיכרון, תמונות שעדיין טריות מתקופות אפלות וקרירות. ההרגשה הזו, נמצאת ממש על קצה הזיכרון... נו, כיצד אפשר להעלות את ההרגשה הזו על פני השטח, עוד מאמץ קטן, ו... אוי לא, רק לא זה שוב! זהו, הבנתי מהי הרגשת המועקה שנחה לה בנבכי מוחי, אותה הרגשת אפליה עמומה, ללא צל של ספק, זו מנגינת "ההזדמנות האחרונה של השלום" שמזמרת לה התקשורת הישראלית. אוי לא, רק לא זה, שוב הניגון שלא זנחנו לשווא, השלום שהתנאים שלו בדיוק היום מתאימים ככפפה ביום חורפי. הנה עברו-חלפו להם עשרת החודשים מאז הכרזתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על ההקפאה ביהודה ובשומרון, והנה נזכרו חברינו, ל"הזדמנות האחרונה בהחלט", ברשות הפלשתינית על הבעת נכונות להתחלת משא-ומתן, שוב!, שמלווה בהכרזות מלאות פאתוס על כך שהתנאים הנכונים לשלום קיימים, רק צריך קצת להתגבר על מחלוקות קלות בלבד. משום מה, המחלוקות לא השתנו הרבה בעשרים השנים האחרונות. כמה פעמים כבר שמענו - מאוסלו של מזרח תיכון חדש, דרך קמפ דייוויד ושיחות טאבה אליבא ד"אינתיפאדה", המשכה הקלוקל ב"מפת הדרכים" וההינתקות החד-צדדית, הניסיון העקר של ועידת אנאפוליס וכלה במשא-ומתן הנוכחי - שהנה הבשילו התנאים, אך כמובן שיש את הסייג ההיסטורי, כי אם לא יגיעו הצדדים לשלום עכשיו - אז הדרך למלחמה סלולה בצרור של שושנים! רק לא עוד פעם איום המלחמה...