לא ידינו שפכו את הדם הזה

קשה להבין כיצד ציבור של מלומדים האמינו בעלילות דם נפשעות, בהסתת הכנסייה הקתולית נגד היהודים. מזה חמש-עשרה שנה אני מתחיל להבין את התשובה: שטיפת-מוח. פעם בוצעה "שטיפה" זו בידי מנגנון כמורה חשוך, ולימים עשה זאת השלטון עצמו. אמצעי התקשורת הרחיבו את היריעה.

רצח רבין והיהדות החרדית הם תרתי דסתרי. ההשקפה החרדית אינה כוללת את ארץ ישראל בשלושת העיקרים שעליהם יש "להיהרג ובל יעבור" (עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות). אף רב חרדי לא יעלה על דעתו לתת היתר רציחה בדורנו זה, ולו על ה"רודף" המסוכן ביותר. והנה, הופיע רוצח ששמירת המצוות שלו בנויה על עיקרון "שלמות הארץ", ופחות על לימוד התורה ודקדוק בהלכה. הכיפה שעל ראש הרוצח מעידה יותר מאלף עדים כי אינו נמנה על זרם חרדי כלשהו. כל אווירת הלינץ' סביב הסכם אוסלו המפורסם לא באה מהיהדות החרדית, אלא מהציבור הדתי לאומי ומהימין החילוני-לאומני. אך למרבה האירוניה הטראגית, ההסתה קשרה את הרוצח - לחרדים, והרעל יצא מהציבור הדתי-לאומני.

ההיסטריה שלאחר הרצח שטפה את המוח בשני כיוונים:

1) הסתה נגד החרדים על כל שעל וצעד.

2) שיכתוב ההיסטוריה, בניסיון לצייר את הרצח כרצח על "מזבח השלום", ו/או הרצח הראשון של יהודי בידי יהודי על רקע פוליטי. (בשנת 1924 נרצח רבי יעקב ישראל דה האן על-ידי אויבי השלום, והיורה - אברהם תוהמי - הפך למפקד ב"הגנה" ובאצ"ל. הרצח לא בוצע על "רקע רומנטי", כפי ששקרני "תנועת העבודה" סיפרו, אלא על רקע ניסיון השלום הראשון מצד היהדות החרדית כנגד הכרזת המלחמה של הציונות על היישוב הערבי. ספרי ההיסטוריה הציונים קראו לדה-האן בוגד, ואילו לרבין קראו "קורבן השלום".)

זעזוע של "רצח יהודי בידי יהודי" אופף אותנו כבר חמש-עשרה שנה, עם התקרב ה"יארצייט". אך האם קורבנות האונייה "אלטלנה" לא נורו בידי יהודים בפקודת יהודים אחרים?! בשנות המדינה ניסו אלמונים להתנקש בכאלה שחיפשו את השלום כרבין. אורי אבנרי ומאיר וילנר ניצלו פעמיים בנס מניסיונות רצח כאלו. היה גם קורבן תמים ששילם בחייו, בשנת 1983. אמיל גרינצווייג לא התעמת מעולם עם איש, ורק יצא להפגנה דמוקרטית, ברישיון כמובן, ורימון קטלני שם קץ לחייו. לאחר מספר שנות מאסר ביקשו ח"כים מהימין לפטור מכלאו את הרוצח, משום "שהביע חרטה על מעשיו". האם דמו של רבין הוא כחול ואילו דמו של אמיל גרינצווייג אדום, ולכן ההבדל בהתייחסות השונה לרצח ולרוצח? ומנגד - האם מישהו יעלה על הדעת לבקש חנינה ליגאל עמיר אם האחרון יביע חרטה על מעשיו? האם יציע מישהו לקרוא רחוב על-שם יגאל עמיר, כפי שקראו רחובות על-שמו של רוצח דה-האן, אברהם תוהמי?

סיווג המילים "רוצח", "בוגד" או "פטריוט", אינו עניין אובייקטיבי של הגדרה ברורה, אלא החלטת השלטון את מי להאדיר ואת מי להשחיר, באמצעות שטיפת-המוח שלו. גם המושג "שלום" הוא סובייקטיבי. הכל תלוי ועומד. אם האיש החפץ פשרה משתייך ל"אליטה" השלטת, אזי הוא "איש שלום". אך אם הוא שייך לאופוזיציה, הרי שמדובר ב"בוגד". במשך חמש-עשרה שנה נערכת שטיפת-מוח לציבור הישראלי בכל הנוגע ל"קורבן השלום" ורוצחיו האמיתיים. הרוצח של רבין הוא איש שפל, אך הוא גדל ב"ברית ההיסטורית" של "התנועה הדתית-לאומית", וגדל בחממה האקדמית של "הציונות הדתית". הוא לא היה חרדי "משתמט" ו"פרזיט", "בן לכוחות השחור" של בני ברק או מאה שערים. אבל לך תגיד שאין לך אחות...