הרהורים בעקבות פרשת "לך לך"

בשבת קראנו בפרשת "לך לך", הפרשה השלישית בספר בראשית. פרשה שקשה להשאיר אותה מאחורינו ולמהר לרוץ לפרשה הרביעית שממתינה לנו - פרשת "וירא". שתי הפרשות הראשונות: "בראשית" ו"נח", נושאיהן - המין האנושי כולו, האדם בתולדותיו ובכשלונותיו.

עשרים דורות עברו מהאדם הראשון ועד בחירת מי שֶׁיֵּאָמֵר לו "לֶךְ-לְךָ". בדור בוני המגדל נפלגו בני האדם לעמים, ומ"אב אחד לכולנו" אנו עדים למעבר אחרי עשרים דורות של בחירת אחד שמזרעו יוקם העם, ששומה עליו להיות חברת מופת המובילה את האנושות ונתברכו בה כל משפחות האדמה, כלשון הפסוק "וְנִתְבָּרְכוּ בְּךָ כָּל מִשְפְּחוֹת הָאֲדָמָה". מאב אחד לכולם, אנו עוברים לבחירת מי שמזרעו תוקם ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

היו שראו בבחירה הפליה, כי יש אב אחד לכולם. מאז ומתמיד הטרידה את רבותינו שאלת הצדקת הבחירה. רבי יהודה הלוי מקדיש ספר שלם - "הכוזרי" - בו הוא מתמודד עם הטענה, שמעלה מלך כוזר, כי אין הצדקה להעדיף עם אחד על פני עמים אחרים. יהודה הלוי מגייס את כל עוצמתו הרוחנית כדי לשכנע את מלך כוזר בצדקת הבחירה.

תשובה מעמיקה לשאלת בחירת אברם (עדיין לא אברהם) על פני אחרים יש בבראשית רבה לט, על דרך דרישת הפסוק: "...ונלך איש אל ארצו..." בירמיהו נ"א, ט'.

אני מודע לכך, שעוצמות הרוח היהודית כוונו לכך שנקבל על עצמנו כחברה את עול הבחירה של חברת מופת, בה יתברכו כל משפחות האדמה. לכן בשבת בה קוראים את הפסוק בפרשת "לך לך" - "ונתברכו בך כל משפחות האדמה", חובה עלינו כחברה לשאול את השאלה במה אנחנו מופת?

אני, שמקבל את הגישה שבחרתנו עם כל העמים ושולל את הגישה שבחרתנו מכל העמים, מחייב את עצמי להביא את השאלה לדיון במה רואה היום החברה הישראלית את עצמה כחברה, שבה נתברכו כל משפחות האדמה.

האם פסה מהחברה הישראלית מציאות חברתית נגדה מתריס הנביא ישעיה: "הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום", וזאת מתוך תפיסה מעוותת כאילו "והושבתם לבדכם בקרב הארץ". או בשפת ימינו - ריכוז המשאבים של החברה בידי מעטים. לא צריך לעיין במוספים הכלכליים של העיתונות כדי להבין מה קרה לחברה שלנו, שעל כלכלתה והונה השתלטו כעשרים משפחות.

האם פסה מהחברה הישראלית המציאות החברתית נגדה מתריס עמוס: "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים". הפסה מן הארץ חברה הבנויה על קוטביות חברתית, בה פרות הממון הן "העושקות דלים, הרוצצות אביונים".

לא צריך לשם כך לעיין בדוח העוני שמנפיקים לנו כל שנה, כדי להבין שבחברה הישראלית הונחו אדנים חזקים שיש להם את כל הגיבוי החוקי להפוך רבבות עובדי כפיים לעַבְדֵי חברות כוח-אדם ללא זכויות סוציאליות. זכויות פנסיה לעת זיקנה אינן מנת חלקם של עַבְדֵי אותן חברות, הדורשות מהעובד להסתפק בשכר של כ-25 שקלים לשעת עבודה.

האם ביכולתנו להישיר מבט לעבר החברה הישראלית ולומר שמיושם בה המופת של פרשת קדושים בספר ויקרא: "לא תלין פעולת שכיר" או "וכי יגור איתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך".

לא צריך לשם מתן תשובה לעיין במסקנות ועדת אור. מספיק להיכנס לבית ספר בטירה ולבית ספר בכפר סבא. להשוות בין תקצוב משרד החינוך את הילד הערבי ובין הסכום המיועד לילד היהודי. עוצמת פער בלתי נסבלת ובלתי נסלחת במישור חיים, שיש אשר יטענו נגדי שהוא שולי ולא משמעותי.

לאברם נאמר "לך לך" למקום בו יונחו יסודות לחברה ממנה יתברכו כל משפחות האדמה. בינתיים החברה הזו למען עצמה זקוקה לתיקון. פרשת לך לך חייבת להיות תמרור דרך כדי שנהיה חברה של "מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק" ולא חברת "הולילנד".

חברה, שקברניטיה נותנים חינם אין כסף את אוצרותיה (ים המלח) או בנזיד עדשים (גז ונפט), היא אינה מופת כדברי הכתוב בפרשה "ונתברכו בך כל משפחות האדמה" - היא חברה שאנחנו חייבים היום להיאבק על דמותה המוסרית והחברתית לפני שעיוותיה יכרסמו בקיומה.