סוקרטס כסס את ציפורניו במשרדו השמימי. לאחר מכן נשען אחורה והדליק מקטרת כדי להפיג את הצער העמוק שנשקף מעיניו. אפלטון הקיש בדלת. "כנס, כנס", קרא סוקרטס בקול מדוכדך. אפלטון נכנס חרישית, גרר לעצמו כיסא מפינת החדר והתיישב עליו בעוגמה. "על הפנים, אה?" לחש בקול צרוד. סוקרטס לא ענה. עשן דליל עלה ממקטרתו. שניהם הביטו מבעד לחלון אל שמים כהים וכבדים. כעבור רגעים ארוכים אמר סוקרטס: "חבל שהתאבדתי על הגביע המורעל הזה. הייתי צריך לברוח מהארץ, לסגור משרה בחו"ל עם משכורת יפה וקביעות". אפלטון כחכח בגרונו, שלף מטפחת מכיסו וירק לתוכה. לאחר מכן פלט: "שנים של דיאלוגים הלכו לטמיון. חבל על האידיאות, משל המשתה, המערה. במקום 'המדינה' הייתי צריך לכתוב את 'העסק'. הייתי מכין אחלה פרזנטציה על הפילוסופיה של הכסף ומסדר את כולם, מאריסטו עד קאנט". "אשכרה", השפיל סוקרטס את עיניו. "דמיין אותך ואותי ביחד, ראשי החוג למנהל עסקים. איך נפלנו".
שנת הלימודים האקדמית נפתחה, לא בהתלהבות יתרה. המועצה להשכלה גבוהה פרסמה כמה נתונים המוכיחים שבישראל 2010 אריסטו אאוט ודונלד טראמפ אין. סיכום השנה שחלפה מעלה שחל דלדול משמעותי בנרשמים ללימודי מדעי הרוח - 8.1 אחוזים בלבד מהסטודנטים, לעומת 18.7 אחוזים שפנו ללימודי הנדסה ואדריכלות. בלימודי התואר השני 30 אחוז מהסטודנטים פנו ללימודי מנהל עסקים.
כאן מתעורר קולו של המבוגר הישראלי הפרקטי, למוד ניסיון החיים: מה יש לך אתה. הבן אדם צריך לפרנס את עצמו. כל מדעי הרוח האלה מפרנסים רק את המרצים. בוגר רוח שסיים את התואר השלישי שלו בהצטיינות יתרה לא יצליח לדגדג את המשכורת של מהנדס חשמל בינוני שהרגע יצא לשוק.
וזה נכון. הסטודנט הישראלי עייף ומפוכח מדי, ולכן הוא בוחר בחיים נטולי חלום. נטולי עולמות אידיאיים מקבילים, נטולי הגות, נטולי עבר ונטולי עתיד. הוא מעדיף את הכאן ועכשיו, את ההישרדות היומיומית על פני החופש הרוחני. האוניברסיטה הופכת בעבורו ממקור של ידע לשם ידע, לקרש קפיצה אל החיים העסקיים. ניטשה אמר שמי שיש לו "לשם מה" יוכל להתגבר על כל "איך", אלא שהישראליות בוררת לעצמה את ה"איך" ובורחת מה"לשם מה". הזיכרון היחיד שלה מניטשה הוא שהפילוסוף הגדול, עם כל הרצון שלו לעוצמה, מת אומלל, שותק וחולה בנפשו. חבל על האיש, אומר הישראלי, היה צריך ללכת על כלכלה ומנהל עסקים.
