למצוא מישהו שיקרא את כל זה "מאות אלפי מסמכים מסווגים חושפים: ארה"ב הסתירה
פשעי מלחמה בעירק", קוראת הכותרת הראשית של הארץ הבוקר, ה
עיתון היחיד המקדיש את כותרתו הראשית להדלפה הגדולה ביותר בתולדות המלחמות והעיתונות.
המספרים מטלטלים - 109,032 הרוגים עירקים, 66,081 מהם חפים מפשע, 15,000 מהם לא היו ידועים קודם לכן לארגוני זכויות אדם. "זהו מרחץ דמים של ממש לעומת אפגניסטן", מצטטת נטשה מוזגוביה, כתבת הארץ בוושינגטון, את ג'וליאן אסאנג', הקול והפנים (והשיער) של ארגון ויקיליקס, שחשף במהלך סוף-השבוע את מאות אלפי המסמכים המסווגים שהודלפו לו.
"מספר הקורבנות האזרחיים במלחמה שמדווח במסמכים אינו מתקבל כנתון סופי ומדויק", כותב צבי בראל על התגובות לחשיפה בעולם הערבי. "ההערכה של שלטונות עירק ושל הפרשנים הערבים היא כי מדובר לפחות במספר גדול ב-50% מזה שמצוין במסמכים". מלבד ההרוגים, חושפים המסמכים שגרה של העלמות עין מעינויים, הרג שבויים, אלימות כלפי עצירים וירי של חיילים במחסומים על כלי רכב אזרחיים.
כמו בחשיפה של עשרות אלפי מסמכי המלחמה באפגניסטן, גם הפעם שיתף ארגון ויקיליקס פעולה עם גורמים בולטים בעיתונות המודפסת, וזאת, כפי שהסביר כאן אמש
עוזי בנזימן, במטרה להפיץ את המידע ביעילות, אך גם להעצים את הלגיטימציה שלו. כתבי ה"ניו-יורק טיימס", ה"גרדיאן" ו"דר שפיגל" קיבלו ארכה של כעשרה שבועות כדי לעבור על כמות המידע העצומה ולהכין ידיעות לפרסום. אליהם הצטרפה הפעם גם רשת אל-ג'זירה, בניסיון לייצר תהודה רבה יותר בעולם הערבי. על-פי טורו של בראל בהארץ, המטרה לא הושגה. "העולם הערבי לא מזועזע", קוראת כותרת טורו, שבו מוסבר כי "אזרחים עירקים ידעו זה מכבר את מה שנכתב במסמכים".
"פרשת הדלפת הזיכרון הארגוני של הממשל האמריקני לוויקיליקס תשנה את העולם, ואין המדובר רק במה שנוגע בעירק או באפגניסטן, אלא בכל מה שהיה ידוע על הממשל ובאופן שבו הוא ייחקר מעתה ואילך בידי עיתונאים, סופרים ואנשי אקדמיה", כותב רונן ברגמן ב
ידיעות אחרונות. "יש פה אלפי סיפורים שבכל יום רגיל היו מגיעים לכותרות הראשיות של כל עיתון בעולם", הוא מצטט את אחד העיתונאים ב"דר שפיגל" שעבר על החומר, "הבעיה היא למצוא מישהו שיקרא את כל זה".
ברגמן מתרכז בטורו במחדל הבטיחותי שהביא להדלפה - ריכוז כמות עצומה של חומר מסווג על רשת אחת, רשת זיפר, שהייתה נגישה יחסית. "חייל אחד עם יכולות של האקר בשם רב"ט ברדלי מאנינג אייש תחנת עבודה של הרשת הזאת בעירק", כותב ברגמן, ועל סמך כתב האישום שהוגש נגד מאנינג מציין כי לאחר שהעביר
הרב"ט את החומרים לוויקיליקס, "התוודה שהוא המקור בצ'ט עם חבר האקר מקליפורניה". בהקשר של המדליף וקשריו עם אותו האקר מקליפורניה כדאי לציין שיש עדיין כמה שאלות מרכזיות שנותרו פתוחות בפרשה. למי שעתותיו בידו מומלץ לעיין במה שכתב על כך גלן גרינוולד ביוני האחרון באתר "סלון".
יותר מכל אחד אחר בתולדות המלחמות סיקור ההדלפה בעיתונות הישראלית מפתיע לטובה ולרעה. לטובה, משום שבידיעות אחרונות, למשל, הסיקור מתמקד במידע שנחשף ולא בניסיון לעשות לו דה-לגיטימציה. כתב העיתון יניב חלילי מסכם בידיעה המרכזית של הכפולה הפותחת כמה נקודות עיקריות שעולות מהמסמכים, ורק במשפט האחרון מציין חלק זעום מתגובת הפנטגון לחשיפה. זהו סדר עדיפויות בריא, וחבל שהעיתון אינו מצליח לשמור עליו כשהמידע שנחשף אינו נוח לצבא ההגנה לישראל.
זכרו, למשל, את היחס לעדויות הלוחמים ממבצע עופרת-יצוקה שחשף הארגון שוברים-שתיקה, וכיצד הדיווח עליהן התמקד בקעקוע המהימנות של המעידים והשחרת מניעיהם ולא בעצם המידע שנחשף. זכרו, דוגמה נוספת, את היחס של התקשורת הישראלית לפרשת ענת קם. כמה מלים הוקדשו לעצם ההדלפה ולאישיותה של המדליפה לעומת המלים המעטות יחסית שהוקדשו למידע שהדליפה.
לא כל העיתונים נוהגים כמו ידיעות אחרונות. ב"
ישראל היום" ובהארץ מקדישים ידיעה נפרדת, בולטת וארוכה יחסית, לתגובת הפנטגון. ב"ישראל היום", העיתון הנאמן ביותר לממשלת ישראל, מגלים נאמנות מרשימה גם לממשל בארה"ב. גודלה של הידיעה על תגובת הפנטגון כגודל הידיעה על ממצאי מאות אלפי המסמכים המודלפים. כותרת הידיעה, מאת אלי לאון וסוכנויות הידיעות, קוראת: "בארה"ב מזהירים מהשלכות החשיפה: 'סכנה לשלום החיילים'".
לפני כמה חודשים, כשוויקיליקס פירסם מסמכים מודלפים ממלחמת אפגניסטן, האשים הממשל בארה"ב את הארגון בסיכון חיילים ומודיעים באזור הלחימה. לאחרונה עלה כי אפילו לדעת הממשל המסמכים המודלפים מהמלחמה באפגניסטן לא חשפו מידע מודיעיני רגיש שסיכן את האנשים בשטח. פרט זה אינו מצוין בידיעה על האזהרות הנוכחיות של הממשל האמריקני.
זאת ועוד, המספר הבולט בשער "ישראל היום" הוא 400,000, המתייחס למספר המסמכים שהודלפו. מספר ההרוגים העירקיים אינו מובלט. גם בעמודי הפנים של העיתון אין הבלטה של עשרות אלפי ההרוגים; לא בכותרת, לא בכותרת משנה ולא בכותרת ביניים. הידיעה המרכזית מזכירה בתחילת הפסקה הפותחת את מספר המסמכים המודלפים, ורק בסוף הפסקה השישית את מספר ההרוגים החפים מפשע.
גם בהארץ, שם מדווח בהרחבה יחסית על ממצאי המסמכים המודלפים, מופיעה ידיעה המוקדשת לתגובת הפנטגון [נטשה מוזגוביה]. בידיעה מצוטט דובר הפנטגון, ג'ף מורל, שאמר אתמול כי "הפרסום נותן לאויבים שלנו יותר חומר לחפור בו". לגבי עצם המעשים שנחשפו טען מורל כך: "עשינו כל מה שביכולתנו, אולי יותר מכל צבא אחר בתולדות העולם, למזער את הפגיעה באזרחים [...] לא תמיד היינו מושלמים, אולם היינו טובים יותר מכל אחד אחר בתולדות המלחמות".
ההערה הזו של דובר הפנטגון נראית נלעגת ביותר אל מול הממצאים הנוראיים שבמסמכים, אך ביחס אליה נאלץ הזרם המרכזי של העיתונות בישראל ללכת על חבל דק. אם יאשים את האמריקנים במלוא גרון במעשים שלא ייעשו, יתקשה לשכנע בפעם הבאה את הציבור הישראלי שמעשי הצבא הישראלי במלחמתו בטרור לגיטימיים (במחשבה שנייה, לא יתקשה לשכנע בכלל, אבל למה לקחת סיכונים מיותרים).
לכן משתלטת על כמה מהדיווחים על המעשים של צבא ארה"ב עמדת הקורבנות הישראלית. כן, ממש כך, במקום עשרות אלפי עירקים חפים מפשע ששילמו בחייהם, הקורבנות של הסיפור הזה הם (שוב) הישראלים.
הכותרת בראש שער ידיעות אחרונות קוראת "לידיעת גולדסטון", הכותרת בכפולה קובעת כי זהו "מבחן גולדסטון", והידיעה המרכזית פותחת במשפטים "בעקבות האירועים האלה לא הקימו ועדת חקירה של האו"ם. שום חקירה בינלאומית לא נפתחה עד כה בעקבות הרג רבבות האזרחים". בטור נלווה מסביר
איתן הבר כי מה שלארה"ב מותר, לישראל אסור.
כותרת רשימתו של
דן מרגלית הבוקר ב"ישראל היום" קוראת: "ומה גולדסטון היה אומר". כמו הבר, גם מרגלית סבור שאובמה לא יגיע להאג, אך נראה כי הוא נסער יותר מגילויי המוסר הכפול בעולם. בניגוד לדובר הפנטגון, מרגלית סבור שהצבא האמריקני לא היה טוב יותר מכל צבא אחר בתולדות המלחמות. "פרסום 390 אלף מסמכים מאפשר לעמוד על ההבדל המוסרי בין צה"ל לבין האחרים", כותב מרגלית. לדבריו, צה"ל "רחוק מהתיאורים שמייחסים לו זרים וקיצונים ישראלים החותרים תחת הלגיטימיות של מדינת היהודים".
גם אם מרגלית צודק, כדאי לזכור את מה שעלה רק לאחרונה מפרסום הפרוטוקולים של הדיונים בעת מלחמת יום כיפור. אפילו "היתרון המוסרי" של צה"ל, הסביר משה דיין ברגע של כנות, אינו יכול לעמוד מול מאסה עצומה של כוחות אויב.
אלא שמיד לאחר ההסבר כי צה"ל בכל זאת מוסרי יותר מצבא ארה"ב, משנה מרגלית גישה וטוען כי אין להקפיד הקפדה יתרה על זכויות אדם בעת מלחמה, במיוחד לא בעת מלחמה עם "אנשי הטרור של האיסלאם הקיצוני".
"בעיצומה של לחימה יש לגלות הבנה גם ללב החיילים המבקשים להשיג מידע מהיר או להגן על עצמם, ולא כל הפרה של הכללים מצדיקה העמדה לדין", הוא כותב. "אנשי זכויות האדם - שפעילותם רצויה, ולו רק כדי שהאמת תיוודע - חייבים לדעת כי הכללים צריכים להשתנות", הוא טוען. "אפשר לדרוש מצבא דמוקרטי יותר מאשר מטרוריסטים-רוצחים, אבל לא הכל מצד אחד ושום דבר מאויבו", הוא מוסיף.
מפעל משגשג "חוק אפליית הסטודנטים", כך מוגדרת בכותרת הראשית של
מעריב הצעת החוק להעניק מלגות לאברכים. יהונתן ליס מדווח בשער הארץ כי ועדת השרים תדון היום בהצעת החוק של ח"כ
משה גפני, ולפיה יוחזרו קצבאות הבטחת ההכנסה לתלמידי הישיבות, אך ההצבעה על ההצעה נדחתה לעת עתה.
"ישראל היום", שופרה של ממשלת ישראל, מציג על שערו את המצב כך: "'חוק האברכים' - גם לסטודנטים". בכותרת המשנה מוסבר כי "זו הפשרה המסתמנת: תוקם ועדה שתקבע כי גם הסטודנטים החילונים המעטים שיעמדו בתנאים - אבות לשלושה, בלי הכנסה - יהיו זכאים לקצבה". בעיתונים האחרים מודגש יותר האבסורד שבפשרה שהושגה. "פשרה בכאילו", נכתב על שער ידיעות אחרונות, "200 סטודנטים בלבד יזכו להטבות של אברכים".
הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות היא ציטוט מפי תלמיד ישיבה חרדי - "המדינה נותנת, אז למה שמישהו יעבוד?". הדובר הוא "יהושע, תלמיד ישיבה חרדי המתפרנס מהבטחת הכנסה", המתואר כך: "בחור גבוה, רזה וממושקף. מאחורי אוזניו נחבאות פאות בהירות, ואת לחייו מעטר זקן מעוצב". במוסף "24 שעות" של העיתון משוחח עימו עקיבא נוביק ושומע "מונולוג נדיר מעומקי לבו". "הגיע הזמן להפסיק את הקצבאות לאברכים", אומר יהושע לנוביק, "זה הורס לנו את החברה". האברך מתאר את המלכוד שבו נמצאים חרדים כמותו ומתאר את הנזק שגורמות הקצבאות, מעבר לפגיעה בתקציב המדינה.
בשער מעריב מגדיר
בן כספית את החרדים כ"גנבי המדינה". בטור חריף שמתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון יוצא כספית נגד הצעת החוק של גפני. לשונו, כרגיל, דרמטית. "בשלב מסוים", הוא כותב, "המאסה הקריטית של מפעל הטפילות שמשגשג על גבה של המדינה האומללה שמאכלסת אותו תגבר על הגוף העיקרי - והכל יקרוס. זה יקרה בן לילה ולא ניתן יהיה לעצור את זה. אנחנו קרובים מאוד לנקודת האל-חזור הזו".
נראה כי לכספית אין בעיה עם מי שילעג לטון האפוקליפטי השולט ברשימתו. מבחינתו זהו רגע גורלי ביותר בתולדות מדינת ישראל, והוא עושה מה שכל עיתונאי אכפתי אמור לעשות ברגע שכזה - צורח בכל כוחו כאילו חייו תלויים בכך.
"אסור שיהיה שקט", הוא כותב בסיום טורו, "אסור, פשוט אסור לתת לזה לקרות. הצרפתים מעלים באש את מולדתם כי הנשיא שלהם מעז לבקש מהם לצאת לפנסיה בגיל 62 במקום בגיל 60. אנחנו ממשיכים לקטר בסלון ולא לעשות כלום, למרות שלנו לא גונבים רק את הפנסיה - פשוט גונבים לנו את המדינה".
תרבות ההפגנות "ה-פ-ג-נ-ה לא חשוב על מה", כך מנוסחת הכותרת בכפולה הפותחת במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות. ליאור זילברשטיין מדווחת מפריז על ההפגנות שפרצו על-רקע ההחלטה להעלות את גיל הפנסיה. לפי כותרת המשנה לכתבה, הכתבת "הצטרפה להמון הזועם ברחובות פריז כדי לנסות להבין למה הצרפתים כל-כך אוהבים להפגין". כיתוב התצלום קורא: "בני 12 לצד בני 85, הצרפתים אוהבים לצאת לרחובות".
"ההפגנות הסוערות בצרפת מביכות, כך נראה, את הפרשנים הישראלים", פותחת אבירמה גולן את רשימתה המתפרסמת הבוקר במדור הדעות של הארץ. "כל שיחה בעניין זה בתקשורת גולשת להתפייטות בעניין 'תרבות ההפגנות' הצרפתית וללגלוג על נטייתם של הצרפתים המפונקים ל'מרה שחורה'. דבר אחד מקובל על הפרשנים ומראייניהם: העלאת גיל הפנסיה מובנת מאליה, ולא ברור מדוע 'הרחוב הצרפתי' נאבק בה". בהמשך מאמרה מבקשת גולן להסביר מה עומד מאחורי המאבק ברפורמות הפנסיה הצרפתיות.
מכתבים למערכת במוסף "המגזין" של מעריב מתפרסם הבוקר מכתבה של אדוה נוה משערי-תקווה, הקורא לשלילת תעודת העיתונאי של
גדעון לוי, פיטוריו והשתקתו.
בחלק ב' של הארץ מתפרסם הבוקר מכתבו של אורי דייוויס מאבו-דיס, הקורא לישראל להסיג את כוחותיה לגבולות 1947, ולהשיב את יפו וחיפה לריבונות "המדינה הערבית".
ענייני תקשורת צבי הראל מספר ב"ישראל היום" כי חברת בראון-פישמן, בעלת השליטה ב"גלובס", דיווחה לבית-הדין להגבלים עסקיים בירושלים כי לא הצליחה למכור את מניותיה העודפות בעיתון ידיעות אחרונות.
גילי איזיקוביץ מדווחת בהארץ על המתחים שניכרו מאחורי הקלעים של מהדורת "יומן" האחרונה בערוץ הראשון, בעקבות חילוקי דעות באשר לשידור תחקיר על קשרי
בועז הרפז ו
גבי אשכנזי. באתר "אייס" כתב על כך אלכסנדר כץ כבר בליל שבת.
דן כספי כותב במדור הדעות של הארץ על הטלוויזיה החינוכית ועל האופן שבו היא חוטאת למטרתה המקורית.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
