'גזר' לאברכים. לא 'מקל'!

מכיוון שלא מדובר בנטל תקציבי חדש, אלא בהערת הבג"צ, אני תומך בהחלט בחוק שיעניק מילגת-לימוד (שם השם הרצוי!) לכל מי שעומד בתבחינים הנדרשים: מקדיש את מרבית יומו לעניינים שברוח (כולל סטודנטים לספרות יפנית או ל'מדעי האימפרוביזציה', אם יש בכלל דבר כזה) שהוא אב לשלושה ילדים וחסר מכונית. אל דאגה, לא תהיה התנפלות על תקציב המדינה מצד הסטודנטים, אולי בודדים מן המגזר הערבי. אני יכול להרגיע את קברניטי החרדים: אף לא אחד/אחת מבתי המדרש לרבנים לא-אורתודוקסים.

ולעניין 'שוק העבודה'; מבחינה השקפתית וערכית אני מתנגד לאלץ לעבוד, בוודאי למי שנמנע מכך על בסיס אורח חיים אידיאולוגי. בקטע זה יפה ה'גזר' מן ה'מקל', ומוסדות אקדמיים לחרדים, ופרויקטים לחרדים בחילות המודיעין וחיל האוויר - יוכיחו! זו השיטה, ולא מקל הבג"צ!

ולקברניטי המשק ולמנהיגים חרדים רלוונטיים יוצע: מיצאו פרויקטים המותאמים לאוכלוסיית האברכים במסגרות של חצי-יום לימודים ומחציתו הכשרה מקצועית ופרנסה. זו הדרך הראויה והיא בת הסיכוי הגבוה מכולם!

בקטעים המצורפים משמאל מדובר על ישיבת 'שם ועבר'. יצחק אבינו תרם לה בנדיבות בפרשתנו (כמצוטט) ויעקב פרכס ללמוד בה עוד בהיותו ברחם רבקה (כמצוטט). משאלתו התגשמה והוא נטמן (=שקע) בישיבה זו י"ד שנה [מגילה י"ז, א'], בדרכו בסוף פרשתנו ל'שוק העבודה' והקמת משפחה בבית לבן.

מעודי הסתקרנתי איך הייתה נראית ישיבה זו בכלל, ובפרט ששני ראשיה הם אב (שם בן נח) ונינו (עבר. ראו בראשית י"א)? האם הייתה ביניהם חלוקת תפקידים? מכל מקום, מן הסתם עיקר הלימוד שם היה אמונה ו'מחשבת'. וראיה לדבר, הראב"ד על הרמב"ם [הל' ע"ז א', ג'] משיג על אמונתנו הבסיסית כי אברהם ניפץ פסילים והחל לקרוא בשם ה', "ותמה אני שהרי היו שם שם ועבר ואיך לא היו מוחין (=בע"ז)? ואפשר כי מוחים היו ולא אירע להם שישברו את צלמיהם...".

ושמא מי מן הקוראים מכיר תיאור חז"לי (או פפירוסי?) יותר מפורט על דרכי התנהלות ישיבת 'שם עבר' זו?

מדינת ישראל תומכת בתלמידי מוסדות תורה 'לפי ראש', מזה עשרות שנים. יש תעריפים שונים לפי גילאים ואופי המוסדות: תיכוניים, ישיבה 'קטנה' (קרי: מלעיל) או 'גבוהה', הסדר (קרי: מלעיל), אולפנות ומדרשות לבנות, מכינות קדם-צבאיות, כוללים, מוסדות לבעלי תשובה וכיו"ב. תקציבים אלו מיועדים בהגדרה למוסדות חינוך תורניים. סעיפים אחרים מופנים לבתי-לימוד כלליים, בכל קשת הגילים והמסלולים.

אחד מסעיפי התמיכה בלומדי תורה קרוי 'הבטחת הכנסה לאברכי כוללים'. ניסוח זה כשלעצמו כבר 'מושך אש' ומעלה את הסעיף לראש, ברמזו לאפליית-העדפה ולמסכנות כלכלית מרצון. מכל מקום, לא הסעיף ולא ניסוחו חוללו סערה. לא התקיים, ואין זו שעת הכושר לקיים, דיון ערכי וחברתי רחב יותר (א) על חשיבות החזקת לומדי-תורה מתוך הקופה היהודית הלאומית; (ב) מהו היקף האוכלוסיה הנתמכת הראויה?; (ג) (אי)השתלבות החרדים בשוק העבודה; (ד) היש צידוק מוסרי וערכי להתערב באמצעות שוט כספי בהשקפות עולם ואורחות חיים. כל אלו לא נמצאים על סדר היום העכשווי. מה אפוא קרה?

בג"צ נדרש בקיץ תש"ע להיבט האפלייתי בתמיכה זו. "אין מקום להבחין בין אברכים ובין סטודנטים הלומדים במוסדות שונים" - אמרה ביניש הנשיאה. תמכה בה חברתה פרוקצ'יה שהוסיפה: "מדובר במקרה פרטי של שאלה כללית ורחבה יותר בדבר נטל האחריות והחובות של כל אזרח". אדמונד לוי הדתי-עצמאי בחבורה חלק בדעת יחיד וקבע כי "לימוד התורה הוא ציווי שהכנסת והממשלה סברו שיש מקום לממן אותו".