טובים השניים

את מחול השדים המתחולל במפלגת העבודה הקמלה לא ניתן להפסיק מבפנים. היא נידונה למוות מוחלט כל עוד לא יעמוד בראשה מנהיג רענן מבחוץ, שיוכל להעמיד אותה שוב על רגליים איתנות.

למסקנה, המתבקשת מאליה, הגענו באתר זה עוד הרבה לפני שהגו אותה אחרים, במאמר מה-19 באוקטובר השנה, שנשא את הכותרת: "גבי אשכנזי לראשות 'העבודה'" [תוכל לקראו במלואו משמאל]. ציינו בו שאם יש מישהו שיוכל להושיע את המפלגה האבודה מחורבנה המוחלט, הרי זה הרמטכ"ל הנוכחי, שניחן בכישורים הדרושים, באורח-חיים צנוע ובהשקפת-עולם התואמת את המפלגה. זכינו אז לקיתונות של שופכין מצד טוקבקיסטים למיניהם, בנוסח "מדהים וחולני", "חלומות באספמיה", "חמורו של משיח", "מתי יבין הכתב עד כמה הוא טיפש", והיה אפילו מי שהציע, בציניות, "לתת בכלל לרמטכ"ל לנהל את המדינה במקום נבחר-ציבור".

דברים דומים היו אמורים בהצעה חלופית שלנו, עוד הרבה קודם לכן, למנות לתפקיד את יו"ר ההסתדרות, עופר עיני. טענו אז שאין כמוהו מי שיוכל לעשות סדר במפלגה המבולגנת וחסרת חוט השדרה. וגם כאן זכינו למשוב גדול של בוז. אחרי ככלות הכל, אין לשכוח שעיני, כיו"ר ההסתדרות, הוא זה שהצליח להציל את כבודם של עובדי המדינה והוא יהיה, ככל הנראה, גם זה שיצליח, מן הסתם, להחזיר ל"עבודה" את כבודה האבוד.

פתאום עכשיו, בהצתה מאוחרת, מוזכרים שניים אלה, בריש גלי, כמועמדים מוצלחים אפשריים, שאין לפסול אותם על הסף. צחוק הגורל הוא שבין שני המועמדים עצמם יש כימיה של ממש ומערכת-יחסים ידידותית והדוקה. והיה ובסופו של דבר יתחרו השניים ביניהם על הכהונה הרמה - הרי ש"העבודה" תצא מכך רק נשכרת. בסופו של דבר עשוי כל אחד מהם לגרוף קולות, שלא פואד, לא בוז'י הרצוג ולא אבישי ברוורמן מסוגלים להשיג.

וזה כבר לא חזון אוטופי. זו מציאות של ממש.