זכרונות של קולנוע

בימים האחרונים נחשפתי לידיעות שונות שעסקו בהריסת קולנוע תל אביב, שהחזירו אותי יותר מחמישים שנים לאחור. משהו כמו "רגע של נוסטלגיה". נולדתי וגדלתי בסמוך לקולנוע, ברחוב לוריא, פינת אהרונוביץ. כילד קטן התלוויתי לאחי המנוח למדורות ל"ג בעומר, שהחבר'ה בשכונה הדליקו במגרש הגדול, להבדיל מזה הקטן יותר שהיה היכן שנמצא היום חניון הכיכר. את "הקרטושקה" (תפוח האדמה השרוף) הראשונה בחיי טעמתי ונכוויתי בכל הפה כמו כל ילד שם, במגרש טרום קולנוע תל אביב. שם גם הגן עלי אחי הבכור בפעם הראשונה מול "גדולים" והדביק גחל לוחש לעכוזו של אחד שניסה להציק לי ליד המדורה. שם, כילד, עקבתי אחרי בניית הקולנוע. "כאן יוקם קולנוע פוקס" - נכתב בשילוטים הראשונים בשנת 1956. מחשב לא היה, פייסבוק טרם הומצא ואפילו טלפון לא היה.

לחמניה עם ביצה

עולם של לחישות ושמועות אפף את כולנו, ובכללן אלו על דמותו של הקולנוע החדש. הרבה יותר גדול מקולנוע חן הסמוך. כמעט שלושת אלפים מקומות, לעומת חן הגדול בן אלף המקומות. היום זו כמות המושבים בשלושה קומפלקסים כדוגמת הסינמה סיטי. כיסאות העץ החורקים שלהם היינו רגילים יהפכו לכיסאות מרופדים, יהיה "אירקונדישן", כלומר מיזוג אוויר. כמה קופות עם מעקות ברזל כדי שלא ניתן יהיה להידחף בתור, חלונות ראווה עם תמונות מהסרטים הבאים. אולם במרתף ויציע במפלס הכניסה שניתן להיכנס ולצאת ממנו ללא בעיה. גם הקיוסק הסמוך שהיה של "סבא לצטר" ישנה דמותו מצריף מט לנפול למין מפגע ארכיטקטוני נורא של לוחות ברזל אדומים וכחולים. העיקר שהסנדוויצ'ים המיתולוגיים של לחמניה עם ביצה, עגבניה, מלפפון חמוץ והמון מיונז יישארו.

אחד משבעת פלאי עולם

מובן שההמונים ואני, הקטון שביניהם, באנו לראות את הפלא ביום פתיחתו. לי היו מניות יסוד, הלא עקבתי מדי יום אחרי מהלך הבנייה וכמעט שנקשרתי לבנאים. הכל היה כפי שגונב לאוזנינו. רק דבר אחד לא יכולנו לדמיין: האורות הרצים מסביב לקולנוע והשלט המואר עם שם הסרט. זה היה ממש אחד משבעת פלאי עולם. ערבים שלמים עמדו רבים מתושבי האזור מול בניין הקולנוע לחזות בנס של אורות רצים - חיצים אדומים ומנורות לבנות.

"מלך הארטיק" בסביבה

הקולנוע בפנים היה שיא ההידור. הקופות החדשות קצת הפריעו למי שרגילים היו להידחף בלי תור. להתפלח היה מאוד מסובך, אם כי למדנו להיכנס בהפסקה דרך פתח היציאה של היציע. הכיסאות נוחים ובאמת מרופדים. והחשוב מכל - מוכר הארטיקים שהסתובב בהפסקה וצעק "ארטיק, מלך הארטיק". אותו אחד ידע להכריז בהפסקת הסרט "חלף עם הרוח" כי מדובר רק בהפסקה והקהל מתבקש להישאר באולם.

הרצח, השוטר וכלב הגישוש

קולנוע תל אביב גם קשור לרצח הראשון שנתקלתי בו כילד. ברחוב פינסקר, מול הקולנוע, נרצח דקורטור בקומת הקרקע ואני זוכר את עצמי עומד ומביט בשוטר עם כלב הגישוש הרץ לחפש את הרוצח. לדעתי, הוא לא נמצא עד היום.

הערצה לעורכי "העולם הזה"

גם הקריירה האישית שלי כיועץ תקשורת התחילה שם ליד קולנוע תל אביב. בעומדי בסמוך לחלקו האחורי של הקולנוע ברחוב גליקסון, הייתי משקיף למרתף הבית המסוך בו שהתה מערכת השבועון "העולם הזה" - העיתון הבלתי תלוי הראשון בישראל. ערב-ערב הייתי ניצב עם חברי ועוקב בערנות אחר הנעשה בחדרי המרתף ומתבונן בהערצה על עורכיו שלום כהן ואורי אבנרי.

פגישה ראשונה עם פרס

גם היכרותי הראשונה הקרובה עם שמעון פרס הייתה שם במבנה המשרדים של הקולנוע, במשרדי אולפני גג, שם התכנס מטה הסברה של המערך בשנת 1988 עם זוילי רמון וכמובן פרס ואנוכי, ששימשתי כדובר מטה ההסברה.

רק עוד מדורה אחת...

לימים פג חינם של בתי הקולנוע הגדולים. האולם בן שלושת אלפי המקומות לא הצליח להתמודד עם שלוש-מאות אולמות של שלושים מקומות כל אחד. החצים המוארים נעלמו והעזובה שלטה. עתה הגיעו הדחפורים והבניין נהרס. אולי כמשאלה אחרונה תשאירו את המגרש שומם עד ל"ג בעומר, כדי שנוכל להדליק שם רק עוד מדורה אחת לזכר ימים שהיו ואינם.