פדופיליה עיתונאית

לא לחינם קובע החוק, שכל הדיונים המשפטיים בענייני משפחה יתנהלו בדלתיים סגורות. הסיבה לחריגה זו מכלל היסוד הדמוקרטי של פומביות הדיון, היא הצורך להגן על קטינים, כך ששמותיהם לא ייגררו לסכסוכים של הוריהם, כך שחבריהם לא יוכלו להצביע עליהם ולהתלחש מאחורי גבם.

באה ספקטור ורומסת במחי מקלדת את הזכות הבסיסית של ילדתה לפרטיות. באה ספקטור ומתארת בפרטי-פרטים את כל הבעיות שיש לה (כמו לכל הורה) בגידול ילדתה. באה ספקטור וגוררת את ילדתה בצורה הפומבית ביותר לתוך התפרקות נישואיה והתפקרות חייה. ואחרי זה היא רוצה שנאמין לה, עד כמה ליבה נקרע כאשר היא חושבת על מאיה המסכנה, שתשלם את המחיר על כך שאמה החליטה להעדיף את המאהב על פני הבעל והאב.

כאשר נכנס אלכס לויט לחייה של ספקטור, היא החליטה לכנותו א'. שנים רבות שמו האמיתי והמלא לא היה ידוע, ועד היום היא כותבת כך – למרות שכעת הכל יודעים את שמו. לעומת זאת, את מאיה הקטנה היא חשפה בשמה המלא מיום לידתה. זהו ההיגיון המעוות של ספקטור: את הגבר שיכול להתגונן היא מסתירה; את הילדה חסרת המגן היא חושפת לעין כל.

העורכים של ספקטור בידיעות אחרונות אשמים לא פחות ממנה, ואולי יותר. הם היו חייבים לומר: עד כאן. לא ניתן לך לעשות כותרות ולמכור עיתונים על גבה של ילדה בת ארבע. לא ניתן לך לחשוף את בתך הרכה לרכילות שיספרו כל הסובבים אותה. לא ניתן לך לגרום לכך שהסיפורים ילוו את מאיה עוד שנים, עמוק לתוך בית הספר ואולי עוד יותר.

אבל גם העורכים, בדיוק כמו ספקטור, רוצים רייטינג ורוצים למכור עיתונים. לעזאזל הטעם הטוב, לעזאזל האנושיות, לעזאזל ההיגיון. ולעזאזל עם מאיה.