מה קודם למה

כשהשלום בין יהודים לערבים בארץ הזאת בלתי אפשרי בעליל, מה יועילו "תהליכים" של שלום? התהליכים האלה רק מאחזים עיניים ומרמים את כולם. שום תהליך לא יבשיל לשלום, אין לזה בדל של סיכוי. התהליכים היו לצעצועי משחק, ומשחקים בהם בעיקר קשקשני התקשורת. איש אינו תר אחר תועלת כלשהי שכאמור אינה יכולה לצמוח מתהליכי הסרק-סרק הללו. אז מברברים, ומנדנדים, ומעלים רעיונות מרעיונות שונים ומשונים כפי שעושים על האדמה הזאת משנים שָׁנִימָה. בפועל, כל מי שמתנגד, ולא חשוב לְמה - הוא תומך נלהב, וכל התומכים למיניהם אינם אלא מתנגדים נחרצים. אין לעמדות מדיניות או פוליטיות כאלה או אחרות כל ערך מול המציאות המתהווה מול עינינו.

דונם אחר דונם נכבשות אדמות בגליל ובנגב לרעת מדינת-ישראל. היהודים בגליל ובנגב מהווים כבר מיעוט מאוים ופגוע. הבנייה ביישובי הפלשתינים אזרחי מדינת-ישראל יצאה מזמן את גבולות הפיקוח. עשרות אלפי מסתננים חדרו ועדיין חודרים לישראל ומשתלטים על רובעים שלמים בערים הגדולות. הפיליפיניות סועדות את זקני היהודים, הרומנים בונים את בתינו, התאילנדים אמונים על החקלאות בישראל, ואנחנו כאן, כדברי מוטי קירשנבאום - "רק בשביל הקומבינה". זו המציאות שמתחננת בפנינו נואשות להביט לה בלבן של העיניים ו"זוכה" לאדישות הולכת וּפושָׂה. אלו הן העובדות שמקדמות את ביטולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. במקום לבלום אותן בבהילות ראויה קמו לנו איגודים, עמותות וקרנות להגנת הרעות החולות הללו וכולן בחסות אינטנסיבית של התקשורת הישראלית - רעה חולה בפני עצמה.

מי חשב על האפשרות הפשוטה והפתוחה לגיוס המשתמטים משירות צבאי לעבודות סיעוד, בנייה וחקלאות? כרבים מבני דורי עבדתי בשנות נעוריי בבניין, גויסנו לבציר, קטפנו פרי הדר וכותנה ומסקנו זיתים. כל אזרח ישראלי חייב לתרום למדינתו שלוש שנים מחייו ובהמשך - חודש בשנה. אם נמנע מן האזרח הזה שירות צבאי מסיבה כלשהי, מדוע לא ימיר שירות בשירות. מדוע בנות שאינן מתגייסות לצבא אינן מגויסות לעבודות סיעוד? ולמה החשקן הדגול והמשתמט איתי טיראן אינו יכול לקשור זמורות גפנים בכרמים במקום להתבזות כעלוקה?

מדוע אין מתרכזים בדברים הללו ופותרים אותם ולוּ רק בשביל להיות נכונים לגיבוש תהליך כלשהו לכיוון השלום המיוחל? החברה הישראלית מתפרקת ממהותה ואין כל טעם במשא-ומתן לשלום משום שלא ברור מטעם מי נושאים ונותנים. אין ליהודים מדינה כמשמעה של מדינה והמאבק עליה בעיצומו. לא תהליכי שלום נחוצים בשעה זו כי אם גיבוש החברה הישראלית לציבור עם מכנה משותף רחב ועם ערבות הדדית. יפה מאוד שיש בינינו "צדיקים" שליבם נכמר נוכח מצב העובדים הזרים, הבדואים, הפליטים ואזרחי ישראל הפלשתינים, ומתעלמים ממצוקות קשות של יהודים בתוכנו. זכותם עומדת להם. אבל החברה הישראלית באמצעות נבחריה חייבת להעדיף את טובתה ולעורר את יצר הקיום שלנו ששקע בתרדמת עמוקה. משום שכל דרך אחרת בה נבחר תניב בביטחון גמור אי-קיום.