מי מפחד מהעם?

בחודשים האחרונים, מתעקשים בשמאל לטפטף לתקשורת העולמית, וללא הרף, את הרעל שלפיו ישראל היא מדינה פשיסטית. לאחר כישלון קמפיין הדה-לגיטימציה של ישראל כמדינת אפרטהייד, הגיעה העת לשווקהּ כטירניה פשיסטית. רק צדיק אחד בסדום, חתן פרס ישראל למדע המדינה פרופסור שלמה אבינרי, נחלץ להגן על מדינת היהודים במאמר שכתב בהארץ. והנה, כשהכנסת מחוקקת חוק דמוקרטי לעילא אשר מבקש את הסכמת העם למסירת חבלי ארץ הנמצאים תחת ריבונות ישראלית, זועקים הלוחמים בפשיזם זעקה גדולה. דרישתם של דמוקרטים עקביים להביא כל ויתור על שטח ריבוני של המדינה לאישור הריבון, קרי: העם, זוכה לגינויים ולהוקעות מצד אלה הטוענים שאנו חיים ברודנות פשיסטית מטורפת.

כדי להבין את הנפש האורווליאנית המסוכסכת של השמאל הישראלי, צריך תחילה לקלוט את הדיאלקטיקה שלו. בדיאלקטיקה הלניניסטית, משטר הוא דמוקרטי רק כשהוא משרת צד אחד. כך, מעטים זוכרים את שמו של ראש הממשלה הדמוקרטי האחרון של רוסיה, אלכסנדר קרנסקי. ממשלתו של קרנסקי עמדה לזכות בלגיטימציה במהלך הבחירות שהיו עתידות להיערך לאסיפה המכוננת ברוסיה באוקטובר 1917, מעט לפני המהפכה הבולשביקית. לנין, שהבין כי הבחירות יקנו לגיטימציה לממשל דמוקרטי ו"בורגני", העדיף את כוח הזרוע על פני הפתקים בקלפיות, וחיסל כל סיכוי לדמוקרטיה. התנהלותו של לנין ביססה את המושג הסטליניסטי של "דמוקרטיה עממית": דמוקרטיה שרק מפלגות מסוימות יכולות ליטול בה חלק. רצוי, מפלגה אחת.

לשיטתו של השמאל בארץ, ישראל היא ישות פשיסטית כי העם הוא הריבון בה. וכשהעם ריבון, סיכויי השמאל להגיע לשלטון הם קלושים. הדרך היחידה לממש מצע שמאלני היא באמצעות רמיית העם. רבין, שהבטיח בבחירות 92' שלא ירד מרמת הגולן ולא יישא וייתן עם אש"ף, יצר את התקדים. לאחריו הגיעו ברק, שרון ועולה חשש כבד שגם נתניהו צועד בכיוון הזה. כשהעם מחליט על מסירת שטחים המצויים בריבונות המדינה, אין מקום לרמייה. זו דמוקרטיה ישירה במובן הקלסי האתונאי שלה: העם מחליט. בלי מפלגות, בלי דילים, בלי "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". ומזה השמאל מפחד.

אין שום משטר פשיסטי בעולם שבו הפרלמנט מחליט לתת את חופש ההכרעה בסוגיה מהותית לעם. משאל עם הוא כלי דמוקרטי. למעשה, מאז ומעולם התנגדו פשיסטים לכל בחירה דמוקרטית של העם. וליתר דיוק: פשיסטים וקומוניסטים. הברית החומה-אדומה נגד כל רעיון דמוקרטי נוצקה בדם בהסכם בין היטלר לבין סטלין והמשיכה הלאה. ליברלים, סוציאליסטים, קפיטליסטים וסתם דמוקרטים תומכים במשאלי עם. הקומוניסטים ועוזריהם לא. גם לא הפשיסטים.

ישראל היא מדינה שהחופש לבגוד בה הוא מוחלט. מותר להלשין, מותר לשקר, מותר ללמד נרטיבים שקריים באקדמיה ובמערכת החינוך, מותר להשתתף במשטי טרור, מותר להסית את הפלשתינים נגד הישראלים, מותר לחבל בשדות וביבול של מתיישבים. הכול מותר. מעטים הדברים האסורים. ישראל היא אולי הדמוקרטיה היחידה שבה חופש הביטוי מוחלט. וכאשר יש כאלה שרוצים לפעול נגד חרמות, גניבת מסמכים סודיים, שיתוף פעולה צבאי עם האויב והתססה נגד המדינה, החופש הזה נשכח ומושכח.

ישראל לא צריכה להשתנות. אולם היא חייבת להתחיל לרכוש תודעה באשר לכוחות הפועלים בה ומנסים לרסק אותה מבפנים עם האשמות בדבר פשיזם ואפרטהייד. גדעון סער ולימור לבנת הם ראש החץ בניסיון לסמן את גבולות השיח הפוליטי. כשזה מגיע לדה-לגיטימציה ולהסתה, צריך שופט שיוציא כרטיס אדום. השמאל מנסה כמיטב יכולתו לטעון שמשאלי עם, שקיצוץ בתקציבי מוסדות וגופים העוסקים בחרמות, שאיזון הקוריקולום האקדמי, הם פשיזם. לפי השמאל, דמוקרטיה היא תמיד החופש של צד אחד לחשוב ולפעול.

ככל שימשיך השמאל לנסות לחרוץ את דינה של ישראל כעריצות פשיסטית (וכבדרך אגב לגזור גורל שווה לנתניהו ולמוסוליני), כך ימשיכו לעלות לאוויר אדי התקוממות מן הלבה הרותחת של הר הגעש שנקרא הציבור הישראלי. אם מישהו רוצה למנוע מהעם להכריע וחושב שמישהו יסכים שוב להעביר הסכם על חלוקת הארץ במחיר של מיצובישי לחבר כנסת סורר, הוא טועה ומטעה. ההיסטוריה מוכיחה כי ניסיונות לרדות בעמים נכשלים. על השמאל לקחת בחשבון: לפעמים זה נגמר במהפכת קטיפה, לעתים - במלחמת אזרחים.