מקומה של התקשורת

לתקשורת מספר תפקידים, ביניהם - לשמש שומר הסף - להגן על האינטרסים של האזרח מול השלטונות, הממשל, הממסד. יש מקרים רבים בהם היא מצליחה וזוכה לתשבחות. די אם נזכיר את שני העיתונאים של הוושינגטון פוסט, שחשפו את פרשת ווטרגייט והביאו להדחתו של נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון.

תפקיד נוסף הוא לבדר את הקוראים, השומעים, הצופים. יש לזכור כי התקשורת (המדיה) מתפרנסת ומתקיימת בזכות הפרסומות והמכירה לקוראים, אותם היא חייבת לעניין. ומה יותר מעניין את הקוראים מאשר הצצה לחייהם האינטימיים של ידוענים, מה גם שהם עצמם מנצלים את הבמה הזו כדי להאדיר את שמם.

במקרה של הפרשה העכשווית עם ניצב בר-לב מילאה התקשורת את שני התפקידים שלעיל. חשיפת חייו האינטימיים העלתה את השאלה האם ניתן למנות אדם כמוהו לתפקיד רב-משקל כמו המפכ"ל. התקשורת עשתה מלאכתה נאמנה כאשר הביאה את סיפור הצלחותיו המקצועיות לצד עלילותיו המיניות.

במאמר "ניצב בסרט" (ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 26.11.10, עמ' 24, 3-2) כותבים עודד שלום וגדעון מרום: "נשים מסובבות אחריו את הראש, והוא לא מתעלם. פלרטטן, מחבק. אדם יצרי...".

אולם דווקא חבריו הקרובים עשו לו שירות דב. בעיתון ישראל היום (ישראל השבת, "קצין או ג'נטלמן", עמ' 7-6) מביא הכותב ערן נבון עדויות מפי חברים: "אין ויכוח שהוא מפקד ומנהיג, אבל לפעמים מישהו היה זורק לו שיירגע קצת על כל הקטע של הנשים... בסוף אולי יפילו אותך... תמיד הוא מוכרח לגעת, לא עובר סתם". ויש גם חבר בשם א' שאומר שם: "הוא איש חם ואוהב לחבק לנשק לגעת פיזית". אבל יעל ("שם בדוי") מודה: "אני לא אהבתי את היחס היותר מדי ישיר שלו, הנגיעות הקטנות, החיבוקים, המבט, שכל כך מזוהה אתו. לי זה לא התאים. דאגתי להתרחק מכך..." ואולי זה לא מצא חן גם בעיני אחרות.

יומן שישי של רשת א' הממלכתית (משודר גם במוצ"ש)

בהתאם לפופולריות הנושא, גם יומן שישי של רשת א' הממלכתית (ומשודר גם במוצ"ש) פתח בפרשת בר-לב. מגישת היומן, איילה חסון, ידועה כעיתונאית מוערכת, כנה, ישרה. צוות המומחים שנבחר להציג את הדעות השונות גם הוא סביר. הטעות הייתה בנקודת המוצא שננקטה על-ידי המנחה, אולם מוזר שאף אחד מהמומחים לא טרח לגעת בה, הגם שהשתתפו בפאנל חוקרים מנוסים, קציני משטרה בדימוס (האם הייתה זו הנחתה מלמעלה - מהמערכת?).

השאלה שהציקה להם הייתה מדוע נזכרה ד"ר אורלי אינס לצאת בתלונה כל-כך מאוחר, כשנתיים לאחר מעשה. לא הוזכר כלל שמו של חגי פלג, מנכ"ל המשרד לביטחון פנים, נגדו הגישה עכשיו אינס תלונה, שהייתה בעיקרה על יחסי עבודה לא-תקינים.

מכאן יצאה, כנראה, האשמה בעל-פה (לא הוגשה מצדה תלונה רשמית, לדברי אינס) על מעשי בר-לב. פלג התפטר מיד, אולם התרגיל הצליח. האש כוונה עכשיו אל בר-לב, ולא אליו. יש לקוות שהחקירה בעניינו לא תתעכב.

"פאשלה" נוספת הייתה כאשר אחת המשתתפות בפאנל, ד"ר לוצ'אטו, פלטה הערה בלתי קורקטית בעניין ולא הבינה שהיא בשידור ("מה, אני בשידור?"). איילה חסון חילצה אותה באלגנטיות מהמבוכה, אבל הנזק נעשה.

יצירתיות בכותרות

יש לציין את היצירתיות של התקשורת שהתבטאה בכותרות דו-משמעותיות:

ידיעות אחרונות, המוסף לשבת: "הסתבך עם העולם התחתון". "מה שיותר כחול", "ניצב בסרט".

ישראל היום: "קצין או ג'נטלמן?", "קו בר-לב".

הארץ, בכותרת השער שלו, קבע את עמדתו: "ד"ר אורלי אינס, מקורבן לגיבורה".

ידיעות גם העדיף לתת ציטוטים מנאומה של אינס: "שמי אורלי אינס ואני לא מפחדת".

האם החשיפה של ד"ר אינס מועילה למעמד הנשים

העיתונים מוסרים (27.11.10) כי הייתה עלייה בפניות של נשים שסיפרו על הטרדה מינית. השאלה אם החשיפה של ד"ר אינס מועילה למעמד הנשים, היא דו-משמעית: מצד אחד - המודעות הגוברת לבעיה תאלץ גברים לשקול את מעשיהם. מצד שני - המקרה של ד"ר אינס הוכיח עד כמה החשיפה העצמית קשה, ואם לאישה כמוה - בעלת תמיכה רחבה מצד שדולת הנשים - הדבר קשה, על אחת כמה וכמה יקשה הדבר על נערות ונשים מן היישוב.