ההחלטה של
אורלי אינס להגיש תלונה למשטרה נגד מי שחשפו את זהותה - קודם שהיא עצמה יצאה מיוזמתה, בשעת צפיית שיא, אל אור הזרקורים - החלטה זו לוקה במה שקרוי "עשיית יתר".
גם החוק עצמו לא ממש משתגע על מי שמנסים למצוא איזשהו זיז משפטי פורמליסטי כדי לתלות עליו טענות ומענות. החוק יודע להתחשב בתמורות ובשינויים על ציר הזמן, ולהביאם בחשבון בבחינת שאלת האחריות הפלילית.
כך למשל, באנלוגיה מסוימת לענייננו, חוק העונשין קובע כי:
"נעברה עבירה ובוטל בחיקוק האיסור עליה - תתבטל האחריות הפלילית לעשייתה ; ההליכים שהוחל בהם - יופסקו; ניתן גזר-דין - יופסק ביצועו; ולא יהיו בעתיד עוד תוצאות נובעות מן ההרשעה".
איש לא הבחין שמישהו גרר בכוח את אורלי אינס אל מרכז הבמה ואל אור הזרקורים, בשעת צפיית שיא בטלוויזיה, כדי לשאת שם את נאומה. להפך: הרושם הברור היה שאורלי אינס לא ממש סובלת מן המעמד.
ובמילים אחרות, וכאמור באנלוגיה מסוימת מסעיף החוק הנ"ל, מרגע שאורלי אינס כך מרצונה יצאה אל התקשורת, היא כאילו ביטלה באופן רטרואקטיבי - בהקשר לעניינה הפרטי בלבד - את האיסור לחשוף את זהותה.
אבל יותר מכך: אורלי אינס, בתלונה הנ"ל, עלולה להזיק גם לעניין עצמו. הרי כל אדם סביר חש שאורלי אינס - כיוון שממילא חשפה עצמה מרצונה לאור הזרקורים - נוהגת סוג של דווקאות שעה שהיא מתלוננת על אלה שחשפו את זהותה.
והדווקאות המיותרת הזו עלולה לדבוק באורלי אינס, וכך לכרסם ביחס הציבורי כלפיה וכלפי תלונתה בעניין עבירת המין.
הוא שאמרנו: עשיית יתר.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
