לא בחיל ולא בכוח

בשבת הקרובה, שבת חנוכה, נקרא להפטרה פרק ידוע מתוך ספר זכריה. הקשר שלו לחנוכה הוא בתיאור הנבואי של מנורת המקדש, שכידוע עומדת במרכז החג שבא עלינו לטובה. אך דומה שקיים קשר נוסף, עמוק יותר ואולי אף חשוב יותר.

כאשר זכריה רואה את המנורה ושואל לפשר המחזה, עונה לו המלאך: "זה דבר ה' אל זרובבל לאמר: לא בחַיִל ולא בכוח, כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות". זרובבל בן שאלתיאל הוא ממנהיגי שיבת ציון בתחילת ימי הבית השני, דבריו של זכריה מיועדים לעודדו לנוכח הקשיים הרבים באותו תהליך, המתוארים בפירוט רב בספרי עזרא ונחמיה.

ייתכן שהם גם באים לתת מענה על תגובתם של זקני העם, שזכרו את תפארתו של בית המקדש הראשון ופרצו בבכי כאשר ראו את המקדש הקטן והעלוב שהקימו כעת. אומר הנביא: לא הקנקן חשוב, אלא מה שיש בו; לא השיש והזהב, אלא הרוח.

אלא שמילותיו אלו של זכריה יפות גם למרד המקבים ולחג החנוכה, ובשלושה כיוונים: המטרות, האמצעים והתוצאות.

מבחינת המטרות: כבר עמדנו בעבר על כך שבתפישה הישראלית המודרנית, מרד המקבים נראה כהתקוממות צבאית ולאומית נגד השלטון היווני. אלא שלמעשה ברור לחלוטין מן המקורות, שהגורם המרכזי למרד היה רוחני. המקבים יצאו נגד היוונים והמתייוונים, נגד האיסורים על קיום המצוות וחילול המקדש, נגד המרת אלוקי ישראל באלילי יוון. העצמאות המדינית הייתה רק תוצר לוואי של המרד, ובוודאי שלא הייתה מטרתו עם תחילתו. לפיכך, כאשר אומר הנביא "לא בחיל ולא בכוח" - ניתן להשליך זאת על יעדי המרד: לא הכוח אלא הרוח.

מבחינת האמצעים: אין ספק שהמרד נוהל בשיטות צבאיות. הייתה זו לוחמת גרילה במיטבה, בה ניצלו המקבים עד תום את שליטתם בתנאי השטח ואת האוכלוסיה האוהדת שמחוץ לירושלים. ליוונים היה צבא מסודר ורב-עוצמה, אשר כמו אלו שלפניו ואלו שאחריו - התקשה מאוד להתמודד עם פעולות מפתיעות של כוחות ניידים ומהירים. גם כאשר נוהלו קרבות סדירים, הצליחו יהודה ואחיו להפוך את חסרונותיהם ליתרונות.

אך היה עוד גורם חשוב ביותר: האמונה הדתית. גם בתפישה החילונית המודרנית, מסתכלים על מרד המקבים כמלחמת מעטים נגד רבים, חובבנים מול מקצוענים. אפשר כמובן לתת הסברים רציונליים להצלחת המרד, ועמדנו על כמה מהם, אך בשורה התחתונה - אי-אפשר להסביר אותה אם מוציאים מן המשוואה את הקדוש ברוך הוא. עובדה שעמים אחרים לא הצליחו להתמרד, עובדה שעם ישראל עצמו נכשל במרידות דומות שקדמו למקבים ושבאו אחריהם. אז מה ההבדל? - האמונה וההתערבות האלוקית. ושוב: "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי".

מבחינת התוצאות: אנו חוגגים את חנוכה לציון טיהור המקדש וחנוכתו, כאשר אז התחולל נס פך השמן. המלחמה מול היוונים נמשכה עוד מספר שנים, והעצמאות הושגה מאוחר יותר. שחרור ירושלים היה שלב חשוב, אך רק ניצחון בקרב ולא במערכה. מדוע, אם כן, דווקא אירוע זה הוא העומד במרכז הזיכרון הקולקטיבי של המרד?

התשובה היא, שמבחינת המורדים עצמם - זו הייתה התוצאה החשובה ביותר. סילוק האלילים מן המקדש וחידוש עבודת ה' בו, היו מבחינתם שיא הפעילות. הם אשר קבעו את חג החנוכה לזכר מאורע זה. הם לא המתינו לניצחון הכולל, ואנו אפילו לא יודעים באיזה תאריך בדיוק הושג - שלא לדבר על כך שאיננו מציינים אותו בצורה כלשהי. הרוח שבעבודת המקדש, היא שהייתה התוצאה החשובה ביותר - לא החיל שבניצחון ובעצמאות.

את כל אלו יש לזכור בהיכנסנו שוב לחג החנוכה. קל לשכוח את ההיבט הרוחני שלו; ככלות הכל, הוא אינו אסור במלאכה, אין לו דינים של יום-טוב, ואפילו סעודת מצוה אין בו. אלא שהיא-היא הנותנת. כל סממני החג הזה הם רוחניים: אמירת הלל, ברכת "על הניסים" וכמובן הדלקת הנרות. ונשים אל לב: השימוש בנרות החנוכה אסור, וכך נמנעת האפשרות שמצוה זו תקבל אופי גשמי; ההדלקה נושאת אופי רוחני בלבד.

תולדות חג החנוכה, משמעות חג החנוכה, מצוות חג החנוכה, המסרים של חג החנוכה - כולם עומדים בסימן "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות".