|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
המציצנות הייתה תמיד תכונה אנושית ● מאז ימי קדם, פרצה תכונה זו גבולות ● בימינו אנו, היא פרצה גם את גבול התבונה ● המציצנות, כמו כל "גילוי" אחר, לובשת צורה היסטרית בסיוע פעיל של התקשורת
|
|
[ציור: יורם פוגל. 2007, כל הזכויות שמורות]
|
|
|
|
|
אנחנו חברה מציצנית. אך בכך אין אנו שונים מבני אדם בעולם הגדול. המציצנות תמיד הייתה תכונה אנושית, אך העולם הנוצרי, ובעקבותיו הדתות היהודית והמוסלמית, אילצו אותה להסתיר זאת מתחת לתחתוניות כפולות ומכופלות, חגורות צניעות, פאות נוכריות, שמלות עד לקרסוליים, או בורקה. מאז זאת פרצה, וכמו במקרים אחרים, היא פרצה גם גבולות. במקרה שלנו היא פרצה גם את גבול התבונה. סקס, כזה או אחר, הוא מטבע הבריאה והבריות. הוא חלק בלתי נפרד מן הפרייה ורבייה של העולם והטבע שמנהל אותו. הוא מודגש ומובלט גם במקורות השונים, בתנ"ך, בקאמה סוטרה, בפלייבוי, שהוא כבר קלאסיקה, ובכל האתרים המקוונים והמכוונים לעורר את הגבר להזדווג עם האישה. הפיתוי, כנראה ככה רצה הטבע, הוא הפונקציה של האישה. היא המפתה, היא המייפה את עצמה למשוך את הגבר, היא המדליקה והיא המגרה. הוא המחזר, המאהב, הנענה לאתגר. אלא שאצלנו המציצנות, כמו כל "גילוי" אחר, לובשת צורה היסטרית בסיוע פעיל של התקשורת. ואז מתעלמים לחלוטין מן הפן האחר של הגילוי - התבונה. בשעתו הקדשתי פוסט לנשא הארוטיקה, שהיא עתיקת-יומין ויש בה יופי אם היא לא חוצה את גבול הוולגריות, וכתבתי כי אצלנו הורגים את הארוטיקה ועוד מעט אם גבר יקרוץ בעינו לאישה, היא עלולה לתבוע אותו למשפט על-פי חוק. לי אין כל היסוס לומר לאישה שהיא יפה, או שיש לה עיניים יפות, שפתיים יפות. היא לרגע עשויה לפעור עיניים, אך כאשר תיווכח שמאחורי מחמאה זאת אני לא נע אלא נח, היא תחייך ותקבל זאת כמחמאה, ואף בתודה. ואם לחי תגיש - אדביק נשיקה, אם שפתיים - שפתיים יישק. כל היתר כתוב ב"שיר השירים" וב"קהלת". אני רוצה להוסיף היבט נוסף לארוטיקה. היא הסוד והקסם בתהליך הקשר הפיסי בין גבר לאישה. סקס אינסטנט הוא סקס אצל חיות ובהמות, ולצערנו גם אצל אחרים בימינו. החיזור, אם הוא קיים, הוא מהיר מאוד. כמו מקלדת של מחשב, דופק מספרים. זה סקס אבל הוא חסר המשחק, ה-drive, התשוקה, שהם התבלין והטעם הנכון שלו. זאת עושה הארוטיקה. בתי הצעירה, שהיא פסיכולוגית משפחתית, אף ראתה לנכון להעיר לי אישית על הפוסט, בשעתו, וגם להגיב על כך בשולי המאמר. דעתה לא הייתה נוחה. אבל לזמן יש נתיבים משלו בעשיית "צדק פואטי". לפני כמה ימים הופיע פוסט של בתי הבכורה באתר שלה תחת הכותרת "מציצנות וגבולות - או מה זה מתכת בפנג שוואי". ואני מביא רק את קיצורו של הסיפור ומפנה את הקוראים, בסופו, לאתר שממנו הועתק: עברנו לפני שנתיים וחצי לגור בעיר התפוז (זאת תל אביב שלי, המקבילה הרוחנית לניו-יורק התפוחית). בירושלים גרנו בשכונת בקעה, שהיא אכן בִּקעה, נמוכה יחסית מבחינה טופוגרפית. גרנו בבית בן קומה אחת על הקרקע ומסביבנו גינתנו ותו לא. כאן בחרנו לשנות באופן קיצוני את סגנון החיים שלנו. שכרנו דירה בלב הצפוף של העיר בקומה חמישית ומשלושת הצדדים של הבניין, כרגיל ברוב העיר, יש שלושה בניינים, כרגיל גם די קרובים. רוב הבתים בתל אביב לבנים. או נאמר די לבנים, כי הלכלוך הופכם לאפורים. לבן (וגם אפור) בפנג שוואי הוא צבע שמשויך לאנרגיה של מתכת. המתכת מסמלת גבולות וכן הגנה. חוקים סייגים וגדרות הם חלק מאנרגיית המתכת. בייעוץ פנג שוואי אני שמה לב אלו צבעים שולטים בעיצוב הבית וכשאני רואה הרבה לבן אפור או צבעי מתכת, אני מזהה את האנרגיה הזו המתכנסת, קצת מנוכרת, קצת אנונימית. האווירה לעיתים קשוחה של אנשים שדורשים מעצמם להיות מושלמים... הצד האחורי של הבניין שלנו פונה לצידו האחורי של בניין בצבע בז’ מהרחוב המקביל. מפלס דירות הבניין נמוך משלנו בחצי קומה. כך נוצר מצב שבו אנו משקיפים בנוחיות מעוררת אי-נוחות לתוך הדירה הנגדית מחלון המטבח שלנו. בדירה זו גרה בחורה יפהפייה וחתיכה. פעם היינו אומרים "פצצה", היום אומרים "כוסית". והאמת, שניהם נכונים לגבי "דפנה". דפנה זה שם בדוי. לא משום שאנו לא רוצים שתדעו על מי מדובר, אלא משום שבאמת אין לנו מושג מה שמה ומתישהו המצאנו לה את השם. לדירה שבה היא גרה יש שני חלקים. חלק אחד גלוי לחלוטין - כל הקיר שלו חלון זכוכית ענק. החלק השני היה מוגף בתריסים אפורים מהסוג המצוי שמעולם לא נפתחו. דפנה אהבה מאוד בגדים. ראינו אותה בתצוגות אופנה שנמשכו כשעה כל אחת. חצאיות מיני, גרביונים סקסיים, נעלי עקב, מכנסונים, גופיות, שמלות, תיקים, צעיפים. כל אלה באו והלכו מתוך החדר הנסתר לחדר המגורים שם ניצבה המראה... דפנה נראתה במלוא הדרה ללא בגד אחד לגופה למעט מגבת כרוכה על שערה כשגם היא משתתפת בחינגת ההערצה לגופה היפה, מסתובבת סביב עצמה מול המראה. יכולתי, כמו תום סוייר, למכור כרטיסים לשטיפת כלים או למשימות בישול לו רציתי... לאחר שנה וחצי של חגיגות... זוג עגלגל נכנס לגור בדירה. החלון נפתח ותוך כמה שעות הרימה הבחורה את עיניה ופגשה את עיניי. חייכנו בביישנות זו לזו. למחרת הגיעה אנרגיית המתכת, ההפרדה וההסתגרות - סדין עם פינות גומי לבן וגדול נתלה ברשלנות בין קצוות החלון השקוף. התריסים בחלק השני נסגרו במהודק. לאחר כמה חודשים הסדין הוחלף בווילון כבד אדום. הוא מוסט יום-יום למספר רגעים כאשר הכביסה, הממוינת בקפידה לפי צבעים, נתלית ומוגף מיד בחזרה. משום כך אני יודעת מה לובשת הדיירת החדשה. הסיפור במלואו. |
|
|
[ציור: יורם פוגל. 2007, כל הזכויות שמורות]
|
|
|
כדרכי, אם אני נזכר באיזו ליריקה שנוגעת לנושא, אני משחיל אותה בפוסט שלי. הפעם שני בתים מתוך שיר בתוכנית מספר 4 של תיאטרון "לי לה לו" (בכורה: 9.9.1945). מילים: נתן אלתרמן. לחן: משה וילנסקי. אֲנִי רוֹצֶה רַק לְהָצִיץ, רַק לְהָצִיץ וְלא יוֹתֵר,
אֲנִי אֵינֶנִּי מִתְעָרֵב, אֲנִי לא רַב וְלא שׁוֹטֵר,
זֶה מְעַנְייֵן אוֹתִי בְּאופֶן תֵּיאוֹרֶטִי
שֶׁאֲדוֹנִי הוּא, כַּנִּרְאֶה, עַסְקָן לא פֶּתִי.
זֶה מְעַנְייֵן אוֹתִי בְּאופֶן פְּרִינְצִיפְּיוֹנִי,
באיזה חֵן כבודו לוקֵח את המוני.
אֲנִי רוֹצֶה רַק לְהָצִיץ, רַק לְהָצִיץ וְלא יוֹתֵר.
אֲנִי מַרְגִּישׁ, אִם כָּךְ אוֹ כָּךְ -
כִּי לְהָצִיץ אֲנִי מֻוכְרָח.
מִבַּחוּרָה נָאֶה אֲנִי נָמֵס כַּדּוֹנַג
אַךְ מֵחֻופּוֹת אֲנִי יָרֵא כְּמִמַּפְצִיץ
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהַנִּשּׂוּאִים הֵם עוֹנֶג
אוֹי וַי, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הִסְפַּקְתִּי לְהָצִיץ. לענייננו, דפנה לא שייכת לפנג שוואי, ולא לקיבוץ באצבע הגליל. אם כבר, השם שייך הרבה יותר לנימפה במיתולוגיה היוונית. והיא ללא ספק אישה חריגה בעלת דחפים ארוטיים חזקים ואולי גם סקסיים, מדחף של גירויים במודע ולא בתת-מודע. זאת היא, וזאת זכותה ואי-אפשר לקחת זאת ממנה. ואין לי שום כוונה, וזה לא יהיה נכון, להקיש בינה לבין תכונה כלל-נשית. אבל אין זה מקרה שבכל אותם סרטים שבהם קיימת מציצנות, סרטי מתח, אהבה, עלילות שונות, לרוב הגבר הוא המציצן לעתים קרובות עם מצלמה. מעין פורנו פרטי. האישה היא האובייקט המיני. מה שהטבע בורא, קשה לשנות. ככה נוצרנו. האישה היא המטרה, הגבר כובש. יש להפך, אך זה חריג. או אולי בלשון המשל: הגורם המדרבן - האמצעי הוא הטריגר (ההדק). אבל גם במערכת המשפט מי שיורה הוא האשם ולא מי שמסית. כלומר גם אם האישה עשתה את הפרובוקציה, הגבר ביצע את הזממה, או את הזימה. אולם אילו בין המציצים שענת גיל-פוגל מביאה בסיפור שלה היו במקרה איזה קצין בכיר בצה"ל או במשטרה, שמסיק את המסקנה כי ההצגה הייתה מיועדת לו ורק לו, ולכן הוא ברצון נלכד בפיתוי ורץ לא לספר לחברה אלא לדפנה ועושה בה מין בכוח - זה אונס. ואם ישנה עוד אישה באותו בית, חברתה של דפנה, וגם אותה הוא משכיב - זה אונס כפול. גם אם היא מסוממת, זה אונס. את העונש על אונס קובע החוק הפלילי. כל זאת שמענו, ראינו, קראנו בימים האחרונים. אבל יש כאן עוד זווית ראייה, שלא נוגעת להצצה לדירה של "דפנה" אלא להצצה לחדרי תבונתו של אותו קצין. אני משוכנע שהאיש הזה הוא גברא רבא ווֶרילי מאוד בזכרו. אבל אינני בטוח מה מידת התבונה בראשו. אדם שעומד בפני קריירה, צריך להיזהר זהירות מופלגת ממצבים שיכולים להפליל אותו ולהפיל אותו בצורה שממנה לא יתאושש לעולם, או לזמן ארוך. זה קורה לא רק לאנשי ביטחון. זה קורה גם לאישי מדינה, לאישי משק, שיש להם הכל, אבל מעבר לזה הם חולים בחמדנות יתר. לאו-דווקא בנושא מין. גם לכסף יש משיכה. מה יכול היה ברנרד מיידוף לעשות עם מאה מיליארד הדולר שהוא גנב, שהוא לא יכול היה לעשות עם מאות המיליונים שהוא הרוויח כדין. מה יכול היה אותו מדינאי שלנו ושל אחרים לעשות עם כל הכבוד והיקר, והשררה, והכסף שהיה לו, גם בלי לחמוד יותר מדי. אצל האמריקנים אתה יכול לעשות כמעט הכל, עד שאתה נחשף ואז ללא רחמים הגיליוטינה יורדת עליך, וכגודל הבצע גודל העונש. 140 שנה יישב אדון מיידוף בכלא. לעומת זאת, אלה שנהנו בתום מן הנדבנות שלו, רבים וטובים, יחידים ומוסדות - לא ייענשו. ככה קובע החוק, אלא אם היית שותף לדבר העבירה. חסד עשתה עימנו ד"ר אורלי אינס שעוררה את הפרשה. בעקיפין, היא חשפה גם צד אחר - צד התבונה; נכון יותר - היעדרה. ואגב, גם ויקיליקס עשה דבר טוב. הוא "גילה את אמריקה". הוא גילה שדיפלומטים ומדינאים הם לא יצורי-על אלא בני אדם כמונו, וזה חשוב מאוד בכלל ובמשטר דמוקרטי בפרט. לסיכום: בסקס כמו בכל דבר אחר, לא צריך להגיע לקיצוניות כדי ליהנות ממנו, ולא צריך להעניש אנשים בשל רמזים ארוטיים שהם טבעיים ובריאים. הדיברה: לא תחמוד אשת רעך, אולי לא רלוונטית במקרים רבים. מה שכן צריך לזכור, אלה האמירות של חכמינו הגדולים: "איזה הוא חכם - הרואה את הנולד. איזה הוא גיבור - הכובש את יצרו". ואידך זיל גמור. אנשים שהשכל בורח מהם כשהם רודפים אחרי אישה, עלול לברוח מהם גם כאשר יהיה עליהם להחליט על דברים רבים וחשובים שנוגעים לכולנו. לא רק ל-מ' או ל-א'.
|
|
| תאריך:
|
05/12/2010
|
|
|
עודכן:
|
05/12/2010
|
|
צבי גיל
|
|
מלכודת האש בכרמל היא אות-אזעקה ברור לאי-מוכנותו של העורף הישראלי לא למלחמה, אם חלילה תפרוץ, ולא לאירוע-טרור המוני.
|
|
|
|
|
כבר יש לכם פייסבוק? האם בדקתם מי הם אותם המבקשים את חברותכם? התייחסתם לתמונתם? למוצאם? לדתם? ללאומיותם? לפעילותם? או שאולי הכי חשוב זה חברים, וכל המרבה הרי זה משובח?
|
|
|
|
|
האסון הכבד בכרמל, עדיין בעיצומו בעת כתיבת שורות אלה, אך כבר אפשר לומר בצער רב גם בכעס גדול: הכתובת הייתה על הקיר. ולאחר שנספו 41 איש ומספר רב של פצועים, פינוי של כ-17,000 איש ואישה מבתיהם, 35,000 דונם אשר כילתה האש וכ-4 מיליוני עצים שנשרפו כליל זה עוד לא הכול. אכן מדובר באסון בסדר גודל לאומי.
|
|
|
|
|
עוד לא כבתה השריפה, והתקשורת יוצאת במקהלה: "אמרנו לכם". גל"צ שולף מהארכיב, כתבה ישנה על המצב העגום של שירותי הכיבוי. והרי לכל עיתון יש אינספור כתבות ומאמרים בעד ונגד בכל נושא. תמיד יוכלו לשלוף מהבוידעם את הכתבה שתכסת"ח אותם. מקהלת הצדיקים מתלוננת שלא שידרגו ולא איחדו את שירותי הכבאות לרשות אחת הכפופה למשרד לביטחון פנים. אבל אני גם זוכר צדיקים ומומחים שדרשו להפריט את המשטרה, ולפרק אותה לגורמים- ל"משטרות עירוניות". ממש כמו שירותי הכיבוי היום. אז שלא יעבדו עלינו.
|
|
|
|
|
בישראל יש שיטה בדוקה ל"כיבוי שריפות". בצומת שנהרגו בה הרבה עוברי דרך שמים רמזור, אחרי 7 שנים של הפצצת אזרחים יוצאים ל"מבצע". אחרי שחוטפים חיילים יוצאים למבצע. אחרי שחוטפים חייל אחד לא יוצאים למבצע כי צריך איזושהי מסה קריטית ולאחד אין. ברור שאובדן חיי אדם בגלל תאונות בצומת, במונחים כספיים, אלו הם המונחים היחידים באוצר, עלות זו גדולה בסדרי גודל מעלות רמזור אבל יש שיטה והיא נקראת "כיבוי שריפות": למה לחסוך בקניה של רמזור, שאפשר לחכות ובינתיים הכסף צובר ריבית ואולי בכלל לא יהיה צורך ברמזור... נחכה. למה לקנות מטוסי כיבוי אחרי השריפה האחרונה בכרמל, הרי אף אחד לא מת, וממילא אנו נוסעים לשוויצריה הגדולה ולא ל"שוויצריה הקטנה".
|
|
|
|
|
