עלו על כרמלית התעמולה

עם אש סביב בורקת ונוגהת/כי את אחת ומתוכנו את עלית/ואין שנייה - למעננו את יפית/הו כרמלית, כרמלית [מתוך השיר "כרמלית", יחיאל מוהר].

באותו השבוע בו נודע כי שכר הח"כים והשרים יעלה בתחילת שנה הבאה דחתה הכנסת העלאה של שכר המינימום המינימלי. לצורך ההגינות נציין כי המדד "אשם". הכול עולה, גם שכר "שליחי" הציבור. יום אחר יום מתגלים הם בעליבותם, במערומיהם, בתככיהם, בכרסם, עסוקים בשלהם ולא בשלנו. זוועת האש חשפה טפח ממחדלי המדינה הקטנה והחכמה, העשירה והענייה, מדינת הקומבינות, בה מדד השחיתות מהגבוהים בעולם המערבי.

והיא, אמיתית היא ולא סמל, לא מרכינה ראש בפני גיבוריה, טרם יבשו דמעות המשפחות, טרם נסתיימו ימי האבל של "האסון הלאומי", אותו מיהר להגדיר רה"מ, אלא שוטפת עצמה במי תעמולת התירוצים. ואלו, מי התעמולה, השוטפים בלי הרף, קודחים עוד חור בסלע - ומה פלא שהשיטפון התעמולתי הזה הצליח לפורר את סלע ההכרה הציבורית בהם?

עלו על כרמלית התעמולה

הפשע חוגג, המשטרה חלשה, הכבאים נשרפים, הנהגים דורסים, הפערים גדלים, אנסים אונסים, בתי החולים מלאים, הגליל לא "מתייהד", הקפיטליזם חזירי, והחזירות חוגגת. פתאום, הכרמל! הכבאים!, נבחרי העם תפסו טרמפ, עלו על כרמלית התעמולה. הבו לנו משמיים כמה ימי גשם רצופים והמדינה סגורה, בתים מוצפים, בתוך שעות אנו הופכים למדינת עולם שלישי, אבל אצלנו, מבחוץ - הכל נוצץ, צבוע בצבעי הקשת, חיצי ההגנה כבר מוכנים. ואיך יכונה זה, החדש? "אסון המים?". ומי יהיה אשם בו? "שר ההיסטוריה" אשם, טען פעם אבא אבן.

אף נציג ממשלה לא הגיע לנחם את משפחת אבן-חן שבתה טופז נספתה באסון. רק שמעון פרס, הנשיא של כולם, זה שהיה פה מקום המדינה, שעבר כמעט את כל התפקידים, הפך ממלכתי, היה לנשיא-השלום, אחרון המוהיקנים שעוד לחשו על אוזנו של בן-גוריון, עבר מבית לבית, מניחום לניחום, הוא - חף מביקורת.

ההצגה של ציפי לבני: גברת ניקיון מלכלכת

"שוו בנפשיכם מדינה שבה יודע כל שר וראש ממשלה שעל מחדל גדול לא כל טעות הוא משלם בכסאו ומשאיר את המפתחות לאדם ראוי ממנו. ישראל יכולה להיות כזאת, אבל צריך לדרוש ולעמוד על כך". כך, "ציפי - הראויה - לבני", בנאום בכנסת.

ציפי לבני לא חתומה על-אף מהלך או מעשה משמעותי. מאז פניית הפרסה מהימין ל"מרכז השמאל" לבני מנפנפת בידה, זועקת, ואולי עדיין לוחשת לעצמה כי "עשרים ושמונה גדול מעשרים ושבע". לבני ניצחה את נתניהו בבחירות אך הפסידה במערך הכללי. מאז, חשה עצמה כמי שיכולה להוביל את מדינת ישראל קדימה, עם מרכאות. בחוסר טאקט משווע שמה דגש על "ההצגה התקשורתית" של ראש הממשלה. כן, נתניהו בקלות יכול להיחשד במהלך תקשורתי, בהצגה. נו אז מה? זה אולי מתכון טוב לטוקבקיסטית, לא למועמדת לראש ממשלה.

ציפי לבני נתפסת בתור "גברת ניקיון". ואכן, לבני נקייה מחשדות של שליחות ציבורית, לא ראינו את הלהט של לבני בענייני פנים, בדאגה לעם, לניצולי שואה, לפערי השכר מהגדולים בעולם המערבי, במאבק על חוף פלמחים מפני איילי הון המשחיתים כל חלקה טובה. ניקיון סובייקטיבי.

"שכר השרים והח"כים יעלה באלפי שקלים"

עד שהכותרות הללו לא ימושו מעל דפי העיתון, עד שלא יסתלקו מעל אתרי האינטרנט, אנחנו נמשיך לכנות אתכם במילות גנאי.
88% אחוז מהציבור מאמין שהמפלגות הפוליטיות מושחתות, כך לפי סקר שפורסם.

ש מ ו נ י ם ו ש מ ו נ ה!, כמעט כל אחד.

ואנחנו מצדנו/נמשיך לדמם/תחתים ובטנים/ימשיכו לשעמם/היסריחו כלשהו/שואלים את הז'נט/שירותי המטבחון/שירותי הקבינט [מתוך שירו של מאיר אריאל ז"ל, "בטנים ותחתים"].

ובינתיים מדממים.