משחק לידי התקשורת העוינת

הפארסה שבה "גייס" ראש הממשלה את ראש עיריית נתניה, מרים פיירברג-אכר, לעמוד בראש הצוות לטיפול בנפגעי השריפה בכרמל, והתפטרותה המאולצת תוך יומיים - אופיינית לדאבון הלב להתנהלותו של מר נתניהו בהזדמנויות שונות. הכינוס החפוז של מסיבת עיתונאים, הצגת "האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון", ובמקרה שלנו - "האשה הנכונה", הוא דפוס התנהלות לא נכון, שחוזר על עצמו כפעם בפעם.

ראש הממשלה גייס אשת ציבור מנוסה, כינס את העיתונאים, דיבר בצדק בשיבחה של גב' פיירברג - מדוע אם כן לא נתן לה את מלוא הגיבוי והסמכויות? מדוע לא נעשתה אצלו חשיבה מוקדמת, רצינית, על המינוי ומהותו, על הסמכויות, על התקציבים?

מדוע אנשי השטח, ראש המועצה המקומית חוף כרמל, מנכ"לי משרדי הממשלה ושאר פקידים, הירשו לעצמם עד כדי כך לזלזל בראש עיריית נתניה, אפילו לביישה קבל עם ותקשורת - וכהמשך לכך גם לפגוע במעמד ראש הממשלה, במאמצים שהוא משקיע לשיקום נזקי השריפה ולהפקת לקחים לעתיד? האם מר נתניהו לא הזמין זאת על עצמו, כי לא נקט את הכלל: סוף מעשה במחשבה תחילה?

דוקא בטעויות הקטנות - וזו מסוג הטעויות הקטנות, יחסית - פוגע ראש הממשלה בעצמו ובכל עם ישראל, ומספק תחמושת קלילה ליריביו הפוליטיים, שאורבים לו מכל עבר. הללו, באופן טבעי, רוצים בנפול ממשלתו, אך לאו דוקא בגלל מחדלים-כביכול בנושאים הבוערים, שעליהם הקימו קול זעקה של צביעות, אלא כדי לאפשר קידום מהלכי נסיגה של ישראל.

כל אלה שבחרו לפני קרוב לשנתיים במר נתניהו, כדי שייכון "קיר ברזל" כנגד אויבים ואף ידידים, כדי שיצומצמו ביורוקרטיה וחסמים, וכדי "להזיז דברים", קיוו כי בסיבוב השני בתפקיד הרם, ייגמל ראש הממשלה מדפוס התגובות הלא-שקולות, שהוא לרועץ לו ולכולנו. בהתנהלות שכזו גורם בנימין נתניהו לכך שעננה-תמידית של ספקות ותהיות תכסה על כישוריו והישגיו, והם ישנם. אלה שמחפשים אותו בכל הזדמנות, מתנפלים על ניהול זה כעל מוצאי שלל רב במאבק נגדו, להשפלתו ולהפלתו.

הרוב בציבור יודע, כי אין כרגע בזירה הפוליטית תחליף עדיף למר נתניהו. אלה לבם מר עליהם עקב הטעויות "הקטנות" הללו, המיותרות, שחוזר ועושה ראש הממשלה. הן מעיבות על יכולותיו האמיתיות וסגולותיו המיוחדות, שאין כדוגמתן למכביר בשוק הפוליטי שלנו.

בראש המחפשים את ראשו של ראש הממשלה נמצאים שני כלי תקשורת, שפעם היו בלתי מפלגתיים: "מוזס-ידיעות" ו"כספית-מעריב". היום הם מאחדים כוחות במטרה אחת - להפילו מכסאו, גם במחיר אובדן היושר המקצועי-עיתונאי שלהם, וכדי לפגוע בעיתון האחר.

אותו עיתון אחר, "ישראל היום", מואשם על ידם בחד-צדדיות, על שום תמיכתו, ר"ל, בראש הממשלה. נכון, גם לעיתון זה יש אג'נדה משלו. אין הוא מסתיר אותה. עיתון זה ושני האחרים הם עיתונים מוטים, שממלאים באופן בלתי מוצהר את התפקיד שמילאו בזמנם עיתונים מפלגתיים מוצהרים כמו: "דבר", "על המשמר", ה"הצופה", "הבוקר" ו"חרות". מהם שתמכו בממשלה תמיד - ומהם שביקרו אותה בכל מקרה.

בימים האחרונים דומה שרק בדבר אחד לא האשים ידיעות אחרונות את בנימין נתניהו - בבצורת ובתעתועי מזג האוויר. פעם ביובש ובשריפות, ופעם במבול ובשטפונות. בסוף השבוע חצה העיתון עוד קו מטה במידרון האי-מקצועיות, כשהקדיש את רובו למיתקפה גסה, מגמתית, חסרת פרופורציה ושיקול-דעת, על ראש הממשלה.

במיוחד בולט הדבר בעמודי החדשות, שנהפכו מכבר לעמודי דעות. בעצם - דעה אחת. "כספית מעריב" לא נשאר מאחור, והוסיף שמן רותח על מדורת האיבה ובליל של מלים גסות, שמפליא כי נייר העיתון סבל אותן. לתשומת לב העורך החדש. אל שני הצהרונים חבר ערוץ 2. אפשר להבין את האב השכול זאב אבן-חן, ניצב בדימוס, ויש להאזין באיפוק לביקורת הקשה שבפיו (אפילו לדרישה הבלתי מתקבלת על הדעת - להעמיד את נתניהו לדין על... "פשע"). ואולם בערוץ 2 נעשה בו ובחותנו שימוש מגמתי במסווה של סקופ, בראיונות עימם, שבהם הטיחו דברים הקשים בראש הממשלה.

בערוץ 2 ובעיתונו של מוזס מככב, כידוע, יאיר לפיד. התופעה ששמה לפיד-הבן היא מוזרה - האיש, שידוע לכל כי בכוונתו לרוץ לפוליטיקה (עוד פוליטיקאי של קדנציה אחת) , זוכה לחשיפה עצומה, מתמדת, במסווה של עבודת הגשה עיתונאית. אבל כל כולו מגוייס לקמפיין האישי שלו שכבר מתנהל ושל מפלגתו-לעתיד. הבחור אינו מתאמץ להסתיר את נטייתו ללכת לפוליטיקה - אשכרה.
גם במאמרו הפוליטי במוסף השבת של "ידיעות" וגם בעצם זימון האב השכול ל"פריים-טיים" הטלוויזיוני של יום ששי, כמו הכריז יאיר לפיד: אני - אינני עוד עיתונאי, אני פוליטיקאי. פוליטיקאי בשירות עצמי ובשירות "עיתונוני".

הלה, כמו גם הקולגים שלו סימה קדמון, אורי משגב, נחום ברנע ושאר מקבלי המשכורות מנוני - הם חיילים במערכה-הנקמנית בנתניהו ובעורך "ישראל היום", על הירידה (כך יש המעריכים) של כ-25 אחוז בכמות המודעות המתפרסמות ב"עיתון של המדינה".

פתחתי ואמרתי, כי לי עצמי יש ביקורת על ראש הממשלה. מקננות בלב תמיהות על דרך התנהלותו, על הליך קבלת ההחלטות אצלו ובסביבתו, וכן על כמה מהאנשים שבחר לסובב עצמו בהם. ואוסיף: אני בעד ביקורת, כי זה תפקידה המרכזי של תקשורת חופשית במדינה דמוקרטית. אלא שבישראל היא מונעת בהרבה מקרים ממניעים לא-טהורים. לעתים משנאה לשמה, לעתים מעויינות רגשית, לעתים מרצון להפיל בכל מחיר ראש ממשלה שמייצג את המחנה הלאומי.
למגינת לבה של אותה תקשורת - אותו נתניהו, ויבורך על כך, יודע לפעמים לומר "לא" ללוחצים אותו, את הממשלה ואת המדינה, בנושאים מהותיים ביותר לעתידה.

אז דחילאק, ביבי (סליחה - ראש הממשלה), פעלת כראוי בזמן אמת, בעוד האש בכרמל לוחכת את כל הנמצא בדרכה. כך לטעמי וכך לדעת רבים. הדבר יוכח בחקירה אם וכאשר תיפתח, יהיה אופייה אשר יהיה. אבל למה, למה אתה בעצמך מקלקל לעצמך ולעם ישראל, בהחלקות קטנות ומיותרות א-לה-מרים, בהחלטות שנשלפות-מהמותן, שאתה נאלץ לחזור בך מהן כעבור זמן קצר, ואף להתבזות על כך?