עונש מוות, גם בישראל

במדינת ישראל אין עונש מוות, כך מדגישים גורמי התביעה. אלא שהעובדות קצת שונות. בישראל של שנת 2004 פועלת המערכת המשפטית באופן העלול לגרום למותו של חולה בכלא. בישראל 2004 נמנעת המערכת המשפטית מלקצוב עונשו של אדם - למרות הסיכון שימות בכלא, וזאת בגלל אמנה שחתמה ישראל עם תאילנד, המדינה בה הורשע, ואשר מחייבת לכלוא את האיש במאסר עולם.

המדובר במקרה חריג, מיוחד ויחיד במינו, אשר למרבה הצער, אין איש שלוקח עליו את האחריות. שמעון דהן הורשע בנובמבר 1993 בתאילנד בסחר, ייבוא, ייצוא ומכירת סם מסוג הרואין. דהן נדון בתחילה לעונש של מאסר עולם, ולאחר מכן הומתק עונשו על-ידי מלך תאילנד ל-40 שנות מאסר. ביוני 2003, לאחר עשר שנות מאסר בתאילנד - ושם, כידוע, התנאים בבית הכלא קשים מאוד - הוא הועבר לישראל, על-פי בקשתו ובהסכמת המדינה, לשם המשך ריצוי עונשו.

בהתאם לאותה הסכמה שבין גורמי התביעה בישראל לגורמי התביעה בתאילנד, ועל-פי גזר הדין שנגזר שם, אמור דהן לרצות את עונשו עד נובמבר 2033. דהיינו , עוד 29 שנים, אם וכאשר יגיע לגיל 102. במצב שנוצר, מי שיכול להושיע את דהן הוא נשיא המדינה, משה קצב. והוא בלבד.

נקדים ונאמר כבר כאן: העונשים המקובלים בישראל בגין עבירות סמים, אינם מגיעים ליותר משבע-שמונה שנים, וגם זאת רק אם הנאשם נפל לידיו של שופט מחמיר. יוצא, אפוא, כי אם היה נשפט בישראל, היה עכשיו חופשי, קל וחומר במצבו הרפואי הנוכחי.

מאז שהובא לישראל, לקה דהן בן ה-73 בגופו. הוא עבר אירוע מוחי קשה, שגרם לו לשיתוק כמעט מוחלט ולאיבוד יכולת הדיבור. אך למרות זאת, בהליכים שהתנהלו באחרונה בפני ועדת השחרורים, והשבוע בבית המשפט המחוזי בתל אביב, התנגדה התביעה, באמצעות עורך הדין רוני אשקר מפרקליטות מחוז מרכז, לשחרורו. ההתנגדות הועלתה למרות חוות הדעת הרפואיות שהוגשו על-ידי שרות בתי הסוהר עצמו, וחוות דעת שהגיש פרקליטו, עורך דין אברהם לביא.

בחוות דעת שכתב ראש מחלקת רפואה במרכז הרפואי של שירות בתי הסוהר ראשי, ד"ר אלכס אדלר, יחד עם ממלא-מקום מנהל רפואי מג"ן, ד"ר אלכס קגנסקי, ב-18 באוגוסט 2003, נכתב: "מדובר באיש מבוגר שבעקבות אירוע מוחי קשה, זקוק לסיעוד מלא, לא מדבר, מרותק למיטה ולא מסוגל לבצע שום פעולה בלי עזרת מטפל. לא נשקפת סכנה ממשית לחייו של האסיר ושהייתו בבית סוהר לא מסכנת את חייו. יחד עם זאת, יש לשקול את שחרורו מטעמים רפואיים עקב גיל ומצב סיעודי מלא".

בחוות דעת שכתב מנהל המרכז למחקר וטיפול במחלות נוירולוגיות במרכז הרפואי איכילוב בתל אביב, פרופ' עמוס קורצ'ין, שהוגשה מטעם דהן ב-21 לינואר 2004 נקבע:

"מדובר באדם קשיש שעבר אוטם מוחי קשה, אשר הותיר אותו עם שיתוק מוחלט של הגפיים מימין ואפזיה, אשר לא השתפר עד כה ולא ישתפר בעתיד. הוא אינו מקבל בתנאי בית הכלא טיפול נאות, במיוחד ביתר שומנים, פיזיותרפיה או שיקום הדיבור. יתר על כן, לא בוצעו בדיקות כגון בדיקת דופלר של עורקי הצוואר. יש חשש משמעותי שקיימת היווצרות בעורקי התרדמה אשר יכולים לגרום לפגיעה בהימספרה הימנית של מוחו אשר תסתיים במוחו של החולה. אין ספק שהמשך שהותו בבית הסוהר גורם לפגיעה משמעותית באיכות חייו, והלחץ המתמיד הזה, בצד אי השמירה על מצבו הבריאותי, עלול להביא לאוטם מוח חדש ולכן לגרום למותו".

התביעה , כאמור, התנגדה לשחרורו. חד וחלק. בהודעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בהליך הקודם, עליה חתם היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, נאמר כי "על המשיב לרצות את העונש כפי שנגזר עליו בתאילנד. זאת, על שום שבאמנה להעברת נידונים שנחתמה בין ישראל ותאילנד, מדינת ישראל התחייבה באכיפה נמשכת של גזר הדין התאילנדי, דהיינו, במתן תוקף מלא לגזר הדין שהוטל בתאילנד. ללא האמנה, לא היה המשיב מועבר לישראל לריצוי עונשו".

היועץ המשפטי קבע אז, כי דהן אינו עונה על הקריטריונים הרפואיים המצדיקים את שחרורו. ובמילים פשוטות (שלי, י.י) כיוון שהוא אינו עומד בסיכון של מיתה בזמן קצר, אין לשחררו, ובינתיים, אפשר להרוג אותו לאט-לאט.

ביום שני השבוע התקיים דיון נוסף בעניינו של דהן, בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני הרכב של שלושה שופטים: סגן הנשיא יהושע גרוס, אסתר קובו ומיכל רובינשטיין. במהלך הדיון נראה היה, כי השופטים מגלים הבנה לבקשתו של האסיר. לבאת-כוח התביעה לא הניחו לדבר ולו מילה אחת. במהלך הדיון העירה השופטת קובו, כי המקרה מעיד על עליבות רבה ויש הרבה סוגיות של כבוד האדם שעולות ממנו. אולם, אמרה, יש חשש להשלכות רבות אשר יהיו בעתיד בפסק דין בעניין זה. לפיכך, הם, השופטים מעדיפים שבשלב הראשון בקשת חנינה שהוגשה לנשיא המדינה, תמוצה, ורק לאחר מכן, אם הנשיא לא יעניק לו חנינה, הם יידרשו לסוגיה. השופטים קצבו להליך זה חודשיים ימים. לאחר מכן, אמרו, אם לא יקבל חנינה, הם יתכנסו שוב לדיון ויכריעו בבקשה.

מיותר כמעט לציין: הפרקליטות, התנגדה כאמור לשחרורו על ידי ועדת השחרורים. ואילו בלשכת הנשיא סברו, ובמידה רבה של צדק, כי המערכת המשפטית, יחד עם גורמי התביעה, הם שצריכים לפתור סוגיה זו - מול גורמי התביעה בתאילנד, ולא להניח זאת לפתחו של הנשיא. עכשיו נותר להמתין, כדי להיווכח: האם תפעל הפרקליטות כדי לסייע לאיש לקבל חנינה, או אם תעמוד על כך, על אף מצבו הרפואי, שיישב בכלא עד גיל 102.