האמת הפלשתינית שהשמאל טורח להדחיק

השמאל הישראלי נטה להתייחס לאורך כל השנים לפלשתינים ביהירות רבה; בעוד הימין ראה בפלשתינים יריב לאומי מר שיש לעיין היטב בכתביו ובהתבטאויותיו, זלזלו בשמאל בערבים. כשיאסר ערפאת זעק עם הגיעו לעזה את זעקת הג'יהאד, בשמאל פטרו את דבריו בלא כלום. ההיסטוריה הוכיחה שפטרונות לאומית והתנשאות פוליטית עולות ביוקר. לכן, כדאי להתייחס למה שאומרים וכותבים בכירי הפלשתינים בכבוד הראוי: הם מתכוונים היטב לדבריהם.

ב-10 בדצמבר פרסם סאיב עריקאת, זה שביוזמת ז'נווה מנסים לשווקו כפרטנר, מאמר ביומון הבריטי "גרדיאן" תחת הכותרת: "עניין השיבה של פליטי פלשתין". עריקאת הוא דובר רהוט ואומר דברים בבירור; דברים שכדאי לקוראם. הוא פותח את מאמרו בציטוט מהרוזן פולקה ברנדוט שאמר את הדברים הבאים: "יהא זה פשע נגד עקרונות הצדק הבסיסי אם ימנעו מאותם קורבנות חפים מפשע (הכוונה לפלשתינים, ד"מ) לחזור לבתיהם, בעוד שהמהגרים היהודים יזרמו אל פלשתין".

עריקאת ממשיך בעקבות דברי ברנדוט ואומר דברים מפורשים. לאחר שהוא מסתמך על ההיסטוריונים החדשים, מסביר עריקאת: "תקופה זו של הנישול, אשר בפי הפלשתינים היא 'הנכבה' או 'הקטסטרופה', היא זרע הניסיון הפלשתיני ומקור זהותנו הקולקטיבית... כיום, הפליטים הפלשתינים מהווים יותר מ-7 מיליון איש – 70 אחוז מכלל האוכלוסיה הפלשתינית. אם יתעלמו מזכויותיהם הלגיטימיות החוקיות המקודשות בחוק הבינלאומי, ומשאיפותיהם לשוב למולדתם, לבטח כל הסכם שלום שייחתם עם ישראל לא יחזיק מעמד". לאחר שהוא מביא את דוגמת הסכמי דייטון שהכירו בזכות שיבת פליטי בוסניה לארצם, כותב עריקאת: "בבוסניה ובפלשתין, שיבת הפליטים נחשבת הכרחית לחלוטין ליציבות השלום. כל הסכם שאינו מכבד את זכויות הפליטים ייראה כטומן בחובו את זרעי כישלונו הבלתי-נמנע". עריקאת חותם: "כשהמשא-ומתן יתחדש שוב, אל לו לעולם לנטוש את פליטי פלשתין, לא כל שכן לכפות על נציגיהם לעשות כן". עריקאת מבטיח כי מתן זכות לפליטים לבחור בין שיבה לפיצויים לא תשנה את המציאות בין-לילה ולא תהווה איום קיומי על ישראל.

הדברים שכותב עריקאת הם ברורים: הפלשתינים יסכימו אך ורק להסכם שיתבסס על ארבעה דרישות שתמולאנה על-ידי ישראל – חזרה לקווי 67', פינוי ההתנחלויות, חלוקת ירושלים ומימוש זכויות השיבה. ההבטחה של עריקאת, שלפיה הדבר לא ייצור "משבר קיומי לישראל" כדבריו, היא בבחינת מס שפתיים: ברגע ששבעה מיליון פלשתינים יוכלו לשוב אל שטחי ישראל, כלומר ברגע שהאוכלוסיה הערבית בין הירדן לים תמנה לפחות עשרה מיליון נפש, יבוא הקץ על מדינת ישראל. שישה מיליון יהודים לא יוכלו לכפות מדינה יהודית בשטח שבו הרוב הוא ערבי. כל ניסיון ישראלי לעשות כן יזכה להגדרה "אפרטהייד" ובבחירות דמוקרטיות יזכו היהודים בקושי לייצוג של פחות ממחצית הכנסת.

סאיב עריקאת אומר דברי-אמת, ויש לכבדו על כך. הוא יריב ראוי ומר, הרבה יותר ראוי מערפאת ולא פחות מר ממנו. עריקאת אומר את מה שבני בגין שב ואומר כל העת: הסכסוך איננו על שטחי יו"ש, אפילו לא על ירושלים. הסכסוך מתמצה בשאלת זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. זו זכות שהפלשתינים לא הכירו בה וגם לא יכירו בה. בחוכמתם, הם מונעים הכרה זו באמצעות העלאת תביעת השיבה כבסיס לכל הסכם שלום, ואינם אומרים במפורש שאינם מכירים בזכות קיומה של מדינת היהודים.

לפלשתינים יש זכות מלאה לתבוע את חיסולה של מדינת ישראל. הזכות הזו נובעת מעשרות שנים של לאומנות קנאית אשר בשיאה קיימה רומן עם הנאצים. לפלשתינים, כך נדמה, אין שום אפשרות לוותר על הדרישה לחיסול ישראל; זה כבר נמצא בדי.אן.איי של התנועה הלאומית הערבית. אבל לישראל יש חובה כלפי עצמה, כלפי עמהּ וכלפי היסטוריה של אלפי שנים לסרב להתחסל נוכח תביעות הפלשתינים והבטחותיהם המתקתקות. כל דיון על תביעת השיבה והכרה בה יביא למלכודת דמים שלעומתה, האינתיפאדה הפרוטו-נאצית של אוסלו תיראה משחק ילדים תמים. וברוח דברי מרדכי הורוביץ, בעלה המנוח של נעמי שמר ז"ל, שהיטיב לסכם: "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם ומהביל, ואם אי-פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים".