לא לוותר על מכתב בוש

מדינת ישראל שילמה מחיר כבד בהינתקות - עקירת חבל התיישבות, פגיעה בזכויות האזרח של אלפי ישראלים, נסיגה עד קווי 4.6.67, קרע קשה בחברה הישראלית. לעומת זאת, התמורה המקווה לא בדיוק התמלאה. ההנחה שלאחר הנסיגה המלאה לא תהיה לפלשתינים בעזה עילה להמשך הטרור והתוקפנות לא התממשה. להפך, ממדי התוקפנות גברו והגיעו לשיאים חסרי תקדים. גם ההנחה שאם נותקף לאחר הנסיגה וסיום הכיבוש יתמוך העולם במימוש זכותנו להגנה עצמית, גם אם נגיב בכל העוצמה, לא התממשה. להפך, קיבלנו את גולדסטון ואת המשט.

את הנעשה אין להשיב, אולם על תמורה אחת שההינתקות אמורה הייתה להניב אסור לנו לוותר. בניגוד למיתוס, ההינתקות לא הייתה חד-צדדית. היא הייתה בהסכם בין ישראל לארצות הברית. ההסכם לא היה חוזה מדיני, אך תמורת הנסיגה מרצועת עזה ומצפון השומרון קיבלה ישראל את מכתב בוש - המסמך הנשיאותי הפרו-ישראלי ביותר שנכתב אי פעם, שיש בו הזדהות חסרת תקדים עם עמדות ישראל בסוגיית הפליטים ובסוגיה הטריטוריאלית.

גם ההישג המדיני הזה התמסמס. הוא התמסמס לראשונה כשאהוד אולמרט, בקלות ראש וקלות דעת אופייניים, הציע לפלשתינים הצעה שבה ויתר מיוזמתו על כל העמדות הישראליות שבהן תמך בוש. הוא התמסמס שנית כשממשל אובמה התכחש לו, ובמסגרת מדיניות הפייסנות שלו כלפי העולם המוסלמי נקט עמדות עוינות לישראל.

אולמרט נכשל בניסיונו לרַצות את הפלשתינים ולהגיע עמם להסכם. אובמה נכשל אפילו בניסיון להביא את הפלשתינים לשולחן המו"מ עם ישראל, אחרי שטיפס על העץ הגבוה של ההקפאה המלאה.

כעת, משחזרנו לנקודת ההתחלה, על ישראל להקדים כל נכונות לחידוש המו"מ באשרור מחדש של המחויבות הנשיאותית במכתב בוש. ישראל אינה יכולה להשלים עם התעלמות ממסמך חשוב כל כך, שחודשיים של מו"מ, בהשתתפות טובי המומחים משתי המדינות, קדמו לניסוחו.

אין מדובר רק במכתב נשיאותי. מכתב בוש נשלח לשרון ב-14.4.04. כעבור קצת יותר מחודשיים, ב-23.6.04, אישר בית הנבחרים את המכתב ברוב אדיר של 407 מול 9 מתנגדים בלבד, ולמחרת אישר אותו הסנאט ברוב מדהים של 95 מול 3. למותר לציין שהרוב הזה כלל את נבחרי המפלגה הדמוקרטית, מפלגתו של אובמה, ובכללם הסנאטורית מניו-יורק, היום מזכירת המדינה, הילרי קלינטון.

מה יש במכתב הזה? ראשית, יש בו שלילת העמדה הדורשת נסיגה מלאה של ישראל לקווי 49' (המכונים אצלנו קווי 4.6.67): "לא יהיה זה מציאותי לצפות שהתוצאה של המשא-ומתן על ההסדר הסופי תהיה חזרה מלאה ושלמה לקווי שביתת הנשק של 1949... מציאותי לצפות שכל הסדר קבע יושג רק על בסיס שינויים שיוסכמו בין הצדדים". בניגוד לנאמר אצלנו ש"המחיר נקוב", כלומר: על ישראל לסגת מכל השטחים - לא זו בלבד שבוש אינו דורש זאת, וקובע שאת הגבול יקבעו הצדדים במו"מ, אלא הוא אומר בפירוש שאין לצפות לנסיגה כזאת, כי היא איננה מציאותית. חשוב לציין שאין במכתבו רמז כלשהו ל"חילופי שטחים", רעיון עוועים הנובע מקבלת המוסכמה שעל ישראל לסגת לקווי 49', ואם יש שטחים שמסיבות כלשהן לא תיסוג מהם, עליה "לפצות" את הפלשתינים בשטח חלופי בתוך "הקו הירוק". מאחר שבוש שולל את המוסכמה הזאת מעיקרה, מובן מאליו שאין צורך, לשיטתו, ב"חילופי שטחים".

מהם, אם כן, אותם שינויים טריטוריאליים, שלא יהיה זה מציאותי לצפות שישראל תוותר עליהם? האחד הוא "המציאות החדשה בשטח, ובכלל זה מרכזי אוכלוסיה ישראלים גדולים הקיימים כבר". בז'רגון הישראלי מדובר בגושי ההתיישבות, כמו ירושלים רבתי ומערב השומרון; כולל ערים כמעלה-אדומים ואריאל.

שינוי נוסף הוא "גבולות בטוחים ומוכרים". אילו סבר בוש שגבולות 49' הם בטוחים, לא היה מציין את הצורך בגבולות בטוחים. כשהדגיש את המושג "גבולות בטוחים" הכיר למעשה בדרישתה של ישראל לגבולות בני הגנה. בכך חזר בוש לעמדה האמריקנית המסורתית, שמנעה את הכנסת ה"א הידיעה בהחלטת מועצת הביטחון 242, כדרישת הסובייטים והערבים, והתעקשה לדבר על "נסיגה משטחים", אל גבולות בטוחים ומוכרים. התרגום הישראלי לגבולות בטוחים, מאז ימי מלחמת ששת הימים ועד הצעות ברק לערפאת בקמפ-דיוויד, היה שליטה ישראלית על בקעת הירדן ועל צפון ים המלח, בכל הסדר שלום. זאת הייתה מדיניותו של יצחק רבין, עד נשמת אפו האחרונה. אין כל ספק שלכך כיוון שרון במו"מ עם בוש על נוסח המסמך.

היום, כשהילרי קלינטון תובעת מישראל להציג את מתווה הגבול בינה לבין המדינה הפלשתינית, על ראש הממשלה לעמוד על כך שקודם כול תאשרר ארצות הברית את מחויבותה למכתב בוש כביטוי לרצף השלטוני ולרצינותה של ארה"ב. על סמך אשרור זה תציע ישראל מתווה העונה על יעדיה הלאומיים ועל האינטרסים הביטחוניים שלה.