עצמאות פלשתין

חיכינו לרגע הזה הרבה-הרבה זמן. חשבנו שמא הוא אינו יואיל להגיע, ושכח הוא את קיומנו. היו אפילו כאלו שהבטיחו לנו שהוא לא יגיע לעולם. דן מרגלית אמר לנו שמדובר רק באיומים ערביים. "ניסיון סחיטה פלשתיני" הוא קרא לזה. אבל עכשיו הניסיון עובר שלב, והניסיון מתחיל לסחוט.

בזמני מלחמה וסכסוכי-דם בין עמים, נהוג בד"כ לפנות לשולחן המשא-ומתן באם רוצים הפסקת אש. ההיסטוריה מוכיחה שרק באמצעותו אפשרי להגיע לכדי הפסקת אש וברית עולם. כך היה במלחמת העולם הראשונה, וכך היה במלחמת העולם השנייה. אך לא תמיד זקוקים לברית עולם, ולא תמיד זהו המתכון היחיד לפתרון, ולפעמים דרושה עקירה כירורגית.

על-פי פרסומים ישראלים, יש כבר לפחות עשר מדינות אירופיות, בתוכן המעצמות הגדולות, אשר הצהירו בדבר מוכנות להכרה במדינה פלשתינית לכשתקום באופן חד-צדדי. הן מתווספות למספר מדינות דרום-אמריקניות בהן ברזיל, ארגנטינה ובוליביה. הכותרות בישראל כבר רועשות, התקשורת הציונית המגויסת כבר מכתיבה את הכללים למשרד החוץ: חזית גורפת נגד המזימה הפלשתינית, כלשון עיתון 'הארץ', מחוז עיתונות השמאל לכאורה.

הגישה הפלשתינית הדורשת הכרה בינלאומית בטרם תוכרז הקמתה של המדינה הפלשתינית, היא צעד חשוב מאין כמותו, בטרם יקום מנהיג ערבי אשר יכריז על כך. הכרה כזו מצד מדינות-מפתח, משמעותה יצירת חיל, הכולל בתוכו חיל מדיני, יבשתי, ימי ואווירי, נגד הכיבוש הישראלי. מלחמה אמיתית שמבחינה חוקית תאשר שימוש בכוח נגד קלגסי הכיבוש הישראלים.

החלטה דומה התקבלה רק בשנים האחרונות לאחר מלחמת לבנון השנייה, אליה נשלחו כוחות משלל מדינות העולם אשר מכירות בזכותה של לבנון לעצמאות ולריבונות, כאשר אלו נשלחו להתייצב בשטחי לבנון וקטעו את נוכחות צה"ל המופרע שביקש להמשיך ולתקוף את סלעי לבנון בפגזיו השונים והחדישים, אותם ירש מהדוד האמריקני. גם בקוסובו היה תהליך דומה, בו נדרשה הכרה בינלאומית כשמיד לאחריה הוכרזה באופן חד-צדדי הינתקות תושבי קוסובו מהמדינה הסרבית, ואישור עצמאות קוסובה כמדינה ריבונית.

בסיטואציה זו הפלשתינים לא שונים במאומה כמבקשי הכרה בינלאומית, אלא ממשיכים קו מקובל בקהילה הבינלאומית, כשהאחרונה כבר הצהירה רבות בדבר הסכמתה לקץ סכסוך הדמים במזרח התיכון, שמעלליו ההרסניים משפיעים על שלום העולם כולו, הן כלכלית והן מדינית. כל שנותר לאחל בנושא זה לקראת כניסת השנה החדשה, הוא לברך על הצעד הפלשתיני האמיץ, ולקוות לקיצו של הטרור הציוני במזרח התיכון הקרוב כעת אל גדיעתו, קריסתו ונפילתו היום, יותר מתמיד.