טלית מרהיבה של זמנים

שמש אחת זורחת במרכז חוג המסלול בו שטה הפלנטה ארץ שלנו ללא לאות וללא הפוגה מששת ימי בראשית. היא הביג-בן של כולנו. על פיה עולה היום מראשית המזרח ועד לסוף המערב, ויורדים הלילות ביבשות ובאיי הים, ומחשיך הצפון ומאיר הדרום חילופין, וקופא לו החורף ורותח הקיץ וסתיו משיר את עליו ביערות ואביב מתבשם מפרחי השדות. השמש האחת שלנו, היא מלכת הזמן, היחידה.

יש ודאי אי שם בשמיים, תמימים המאמינים באמונה שלמה כי כאן למטה חיים כל ברואי תבל כולה על-פי שעון החמה השמיימית. הם אינם טועים. כמעט לא. כל חיות השדה, כל דגי הים, כל עוף השמיים, כל זוחלי עפר וסלעים, כל הצומח, מאלון עד בדל עשב, בהר, במדבר, בעמק, בחול חוף ימים, כולם כאחד, אין פרץ ואין יוצא, נולדים וחיים ומתים על-פי שעת החמה ברקיע. חוץ מן האדם. הוא לא. הוא עושה לו זמנים הרבה. אף על-פי שכל הימים שלו הם ימים המתחילים בזריחה ותמים עם שקיעה, הוא מתערב בקביעת זהותם של אותם ימים וכשהם מצטרפים לשבוע או לחודש או לשנה או ליובל, הם שונים ומשונים אלה מאלה עד שנדמה כאילו יש בעולם הרבה שמשות ואותה פלנטה אחת משייטת באורח פלאי במסלולים שונים ומצטלבים בעת ובעונה אחת. ניסים, כאילו ניסים!

בני אברהם, יצחק ויעקב, יהודים, מוסלמים ונוצרים, עשו להם כל אחד ואחד זמן משלו, והתפלגו זה מזה גם לאחר שנפרדו, וראש השנה שלהם עושה דין לעצמו בכל אחד ואחד מן הפלגים, וימי המועד שלהם נעים ונדים לבושים מלבושים מיוחדים וכבדי מנהגים שאינם דומים זה לזה, בין ימי השנה שאימצו לעצמם. עכשיו, שוו בנפשכם אם כך נבדלים בני אב אחד, איך נבדלים בני אבות למשפחות אחרות, בני הדתות של המזרח, נאמני קונפוציוס, או השינטו, או כנגדם הטאו. איך מתבדלים מהם ומכל אחר שאיננו הם שכניהם במזרח הרחוק, דתות ההינדו, והבודהיזם והדתות האירניות, ואם נעים מזרחה מהם, מה עושות הדתות האוסטרל-אסיאניות בזמן, ואם נעים מערבה, מה מייצרות הדתות האינדיאניות מצפון אמריקה ועד לירכתי טיארה דל פואגו, והדתות האפריקניות הלוהטות והאסטוניות והפיניות בערבות הקרח ושלגי עולם. כמעט אי-אפשר למנות את הזמנים המקודשים על צאצאיהם של אדם וחווה שנבראו כולם בצלם ולמרות זאת אי-אפשר להם אלא להטיל, כל עם וכל שבט וכל אמונה וכל לשון, כל אחד ואחת בהם לעצמם, צל אחר על פני אותה ארץ מתחת לאותה שמש.

יש אומרים כי ברכה ברך האלוהים את האדם בהעניקו לו את הסגולה המייחדת אותו מכל חי עלי אדמות, לחיות את הזמן על-פי קצב דעתו ואמונתו, ולתחום תחומים בשמיים המוגדרים גדרות אמיצות יותר מכל גדר שאפשר למתוח על הארץ. פסיפס נהדר של זמנים, הם אומרים, מעשיר את האנושות וכורה בה עומקים של בינה מגוונת מהם דולים הכל פנינים הנשזרות לענק צבעוני אחד על צווארו של האדם.

יש אומרים לא ברכה היא, אלא קללה לא עלינו, והזמנים השונים מתחמשים מאז ימי האדם על הארץ ויוצאים למלחמות בהן אין מנצחים אלא מנוצחים בלבד, ואחוות האדם שהייתה צריכה על-פי השכל להיות האמונה האוניברסלית מתרסקת לאבני חצץ החודרות מתחת לכף רגלנו, לתוך מנעלינו ואינן יוצאות משם עולמית.

ויש כנגד אלה שאומרים כי היום, בעולם בו יבשות שוב אינן נפרדות, וימים שוב אינם יוצרים איים בפלנטה ארץ, ומחשבים מחברים את בני האדם כאילו הם דרים מיליונים ומיליארדים באמה וירטואלית אחת, ולשון אחת ודברים אחדים ונגינות שוות נשמעות באוזני העולם כולו כשפת אם אחת וכצליל מקור אותנטי, אין עוד שאלה אם הזמנים השונים הם ברכה או קללה, אלא מה יהיה אם יאבדו, אם הזמן האחד שישלוט בעולם מן הקומה העליונה של מגדל בבל החדש לא יביא לאובדן של מלכות כל הזמנים השונים, והכל יקרוס במהומה אילמת ועם הכל גם הזמן האחד, והכל שוב יתחיל מאפס.

ועל כן הבה לא נתנבא. נחיה באמונה את זמננו. נכבד זמני אמונת זולתנו ובימים אלה של זמן האשוח וזמן החצות שבין השלושים ואחד בדצמבר לבין הראשון בינואר, בנקודת הגשר המתוחה בין שנת העשר לבין שנת האחת עשרה באלף השני למניינם, יצאו הרהורי ברכה אינספור מכל הלבבות הפועמים על-פי קצב הזמן המקודש שלהם ונצפה כי כנגד הרהורי הברכה האלה יצאו מכל זמן אל כל זמן שבחלד הרהורי ברכה חוזרים שיתארגו בעולם למעין שתי וערב בו יתעטפו כל העמים כולם בטלית אחת מרהיבה.