משפט קצב: התקשורת ואנחנו

פתגם עתיק-יומין גורס: "יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק". אתמול, יום חמישי (30.12.10), התקיים יום שידורים מרתוני בכל ערוץ אפשרי כמעט, שהתמלא בדיווחים מכל הכיוונים על משפט קצב. חשתי שהאמירה הנ"ל תואמת את מצב התקשורת ומצבנו אנו, הצופים והמאזינים. יותר משצרכן התקשורת רוצה להציץ, יצרני התקשורת רוצים להתציץ (על משקל להתסיס, וזהו בעצם סוג של התססה, לעניות דעתי).

ושלא יגלגל אף אחד מאיתנו עיניים לשמיים בצדקנות מתחסדת, שם המשחק העיקרי היה: מציצנות. זה היה הערך המרכזי שלשמו התכנסנו, אנו צרכני המדיה על כל שלוחותיה, ויחד איתנו התכנסו גם השדרנים, הכתבים, המפיקים, הצלמים וכולי וכולי. והם אלה, כמובן, שעזרו לנו להציץ עוד ועוד בחדווה ובחשק רב, ולא רק בגלל 'זכות הציבור לדעת'. הם לא עמדו שם רק בשביל לעשות מלאכתם נאמנה, כפי שהם טורחים תמיד להדגיש באוזנינו. הם דואגים שנפנים עד כמה הם שם לצורך מילוי תפקידם, במין סוג של טפיחה עצמית על השכם, של אלה שמרגישים בתפקיד שליחותי נעלה ומקודש.

עצם מרתון הדיווחים הבלתי מסתיים, ובמיוחד כשזה מוגש למציצרכנים (=צרכנים מציצנים), באיזושהי הנאה שאינה מוסתרת, כל זה מוכיח עד כמה יצר המציצנות היה נר לרגלם. במו אוזניי שמעתי כתבת שמתעלת מעצמה ומחבריה, איך שאביזרי הטכנולוגיה החדשניים מסייעים להם לייצר את התהליך התקשורתי, שמתרחש לנגד עיניהם (הציטוט לא מדויק). הייתה זו התפעלות מהמסרונים שמימסרו שוב ושוב הכתבים שישבו באולם בית המשפט והאימיילים שהם דיווררו לחבריהם שישבו להם באולפנים ובעמדות השידור השונות, וכך יכולים היו במהירות הבזק, למרות ההגבלות, להביא את רסיסי המשפטים לאוזניהם של כל העם היושב בציון ומצפה למציצנות הנחשקת. כמה שיותר מהר למלא את התאווה הזאת. אה, איזו הנאה, וכנ"ל, כלל וכלל לא ברור שגדולה הנאת המאזינים יותר מזו של המשדרים.

ושלא נתחבא מאחורי איזשהו עלה תאנה, גם כל ההקשבה שלנו לכל אותם משפטנים מלומדים, שפירשנו את המשמעות של חומרת המעשים וכדומה - גם היא נבעה מתוך אותו רצון וחשק למלא אחר תאוות המציצנות, שהציצה גם דרך המחויטים והמכובדים שבינינו.

אם לסכם את מה שהתרחש ברחובה של עיר, באותו יום, אפשר להשתמש בצמד מילים: "מציצנות קבוצתית". ועכשיו לא נותר לנו אלא לחשוב איך אנחנו יכולים להיגמל מזה.