חשבון הטעויות

שנה חדשה מעוררת מחשבות לחשבונות-מבחן אישיים ולאומיים. במאמר הקודם כאן (חישובי טעויות לאומיות, 30.12.10) העלינו את נושאי יציבותן של המדינות הערביות, והאם הן מוליכות מדיניות אקטיבית לחיסולה של ישראל. במאמר היום נעלה את הנושא: ביטחון והגנה.

מראשית השתרש בארץ שיבוש מושגים בין "ביטחון אסטרטגי" לבין "הגנה". זו הייתה תרומתו של בן-גוריון, שרצה לנכס למשרדיו את מלוא המרחב הפוליטי (כיוון שהיה גם ראש ממשלה וגם שר הביטחון - אבדה האבחנה בין השניים).

מה זה ביטחון במובן האסטרטגי?

• בראש ובראשונה כוח המחץ הצבאי כתנאי הכרחי. אבל, צריך תנאים מספיקים:

• כלכלה חזקה, שמנפיקה משאבים לתפעולו האיכותי של הצבא. וכלכלה נשענת על:

• טכנולוגיות מתקדמות, שבאות מ:

• ההשכלה והמדע, היונקים מ:

• מערכת החינוך, האוניברסיטות ומכוני המחקר. ואלה מתעצבים מ:

• חברה מתוקנת וסולידארית.

וכל אלה לא מספיקים, כי צריך גם:

• סיוע-תמיכה של מעצמה עולמית. וזו ניתנת לנו על-ידי מעמדה של:

• קהילת יהודי התפוצות, ובראשן זו האמריקנית, שהקשר איתה שני בחשיבותו רק לצה"ל.

ונשאלת השאלה - מכל המכלול הזה של מרכיבי הביטחון האסטרטגי, על מה אחראי שר הביטחון? - על הצבא. על כל היתר אחראים ראש הממשלה והשרים האחרים. לאמור, הוא שר ההגנה, ולא שר הביטחון. ומפקדי הצבא הם, מכאן, מומחים לצבאיות, ולא לביטחון. יש מפקדים צבאיים שמסוגלים להתעלות לרמת הביטחון האסטרטגי. אבל זה אינו אוטומטי, כפי שהשתרש בחברה הישראלית, שאלוף או רב-אלוף פורש - מיד הוא נחשב למתאים לרמה האסטרטגית.

מנהיגי ישראל, בכל השנים ומכל המפלגות, טרחו לבלבל את הציבור באבחנה בין שתי הקטגוריות הללו. הרי אפשרי מצב שבתקופה מסוימת השקעה בחינוך ובמדע חשובה יותר מהשקעה בצבא (דוגמה מרחוק: צבא ארה"ב פרסם השנה כי 70% מבני 24-17 אינם כשרים במיומנויות לדרישות הצבא האמריקני). בכיר במשרד החינוך שלנו אומר כי כ-25% מבוגרי בתי ספר תיכוניים מתקשים בהבנת הנקרא. ויכול להיות מצב שצמצום פערים כלכליים בחברה - מרכיב חשוב במרכיבי הביטחון האסטרטגי - עדיף לתקופה מוגדרת בתקצוב, על פני תקציב הצבא (להבחין מתקציב הביטחון. לאמור, מה שמכונה היום תקציב הביטחון הוא תקציב הצבא). אבל, כשאומרים "ביטחון", מובן שהכל קופצים לדום. לו הגדירו זאת כ"תקציב הצבא", היו מתקבלים איזונים אחרים בהקצאות ובהשקעות.

הביטחון האסטרטגי עניינו העוצמות שמסכנות את קיומה של המדינה. ההגנה עניינה לתת תשובה לכל קשת הסיכונים - לסיכונים אסטרטגיים, ולמה שמכונה "ביטחון שוטף", ובפועל - הטרור. אבל אי-האבחנה גרמה לערבוב נושא הביטחון עם נושא הטרור. הטרור הקשה והאכזרי והנבזי ככל שהוא כזה - איננו מסכן את קיום המדינה. הוא הופך למרכיב אסטרטגי כאשר השיח הציבורי לא מבחין בין השניים, והפוליטיקאים, במקום לחזור ולחנך את הציבור לאבחנה הדרושה, רוכבים על רגשות הזעם הצודקים. כך הופך הטרור למרכיב אסטרטגי. בפירוש המעשי, המדיניות הופכת לבת ערובה של הטרור, והממשלה מאבדת את חופש הפעולה.

באופן מעשי למדנו - ורוב הציבור לא יכול לזכור - שהיה טרור מירדן, ופסק. היה טרור מסוריה, ופסק. היה טרור ממצרים, ופסק. לא מאנושיותם ומוסרם, אלא בשל המחיר הכבד מנשוא שאותה מדינה, ובעיקר שליטיה, נאלצו לשלם. גם השקט בלבנון איננו אלא תוצאת המכות שחיזבאללה ספג במלחמה האחרונה. יש סבירות כי אם וכאשר תהיה לפלסטינים מדינה, היא תאלץ לחסל את הטרור. משהו מכך אנחנו יכולים לראות בגדה המערבית, שבה הצליחה המנהיגות הפלסטינית לבלום את הטרור. לא מדאגה לישראל, אלא מדאגה לאוכלוסיה, ובעיקר לשרידות של המנהיגות. אין ולא יכול להיות מצב של כיבוש ושליטה בעם אחר שלא יולידו טרור. אין חיה כזאת.