לנצח את הייאוש הגדול

ספר "בראשית" מביא לנו סיפורים של יריבויות בין אחים, וההתרחשויות בספר "שמות" גוברות על הייאוש והמצוקה. משה נאבק שוב ושוב עם פרעה, עם האנשים שהוא מנסה להיות מנהיגם, עם אלוהים ועם הספקות שלו. הוא מתחנן בפני אלוהים לבחור מישהו יותר מוכשר, ומתייסר. שתי הפרשות הראשונות בספר שמות מסתיימות בכישלון, בשעה שבפרשה השלישית אלוהים מרגיע את משה: "בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ" [שמות י', א']. לפי הפרשנים, ברגעים שמשה מטיל ספק בעצמו, אלוהים מרגיע אותו ואומר שפרעה הכביד את לבו בגלל שהוא (אלוהים) רצה כך, ולא בגלל הכישלון של משה.

הפרקים הראשונים של ספר "שמות" בוחנים את המיילדות העבריות. החדשות המרות על ההריסה השמינית של הכפר הבדואי אל-עראקיב הגיעו אל אוזניי בשבוע שבו קראנו על המיילדות. גם כשהפגנתי בשבוע שעבר נגד הריסות בתים בלוד, תחת איומי גז של המשטרה במקום, חשבתי על הפרס שקיבלו המיילדות: "וַיְהִי, כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים" [שמות א', כ"א]. רוב הפרשנים רואים זאת לא כבתים פיזיים, אלא כרוחניים. כל אחד מהבתים שנהרסו בירושלים המזרחית, בגדה המערבית ובתוך ישראל, היו הרבה יותר מבלוקים ומלט. כשאני חושב על ההריסות האלה, אני יכול רק להתפלל שיותר אנשים היום יהיו כמו המיילדות, ויקומו, ללא אלימות, בפני השלטון.

כחסידי זכויות אדם, אנו נתקפים בייאוש גדול ולפעמים גם בספק. כמו משה, אנחנו נלחמים באופן קבוע בכמה חזיתות. אנחנו עומדים בפני כיבוש וחוסר צדק בבית שלנו. אנחנו צריכים לחיות לאור הערכים היהודיים הגבוהים ביותר בנושא אלו שאינם יהודים. ההשראה המוסרית והערכית נדרשת במיוחד כשאנחנו מודעים לאיומים מבחוץ המוטלים על מדינת ישראל. כמו משה - שגדל עם זכויות יתר, ומרים - שגדלה בעוני רב, אנחנו מגיעים מרקע שונה, וחייבים להתגבר על הספקות האישיים והייאוש כדי להצטרף למטרה המשותפת.

הדבר החשוב ביותר בעיניי הוא שכמו משה, אני מתפלל שנמצא את המקורות הפנימיים שלנו והתמיכה החיצונית שאנחנו מקבלים להמשיך, דווקא כאשר איננו רואים שמשהו קורה כתוצאה מהפעילות שלנו. אני מקווה שנוכל גם להימנע משביעות רצון העוצרת מפעילות, בשדרה ש"אנחנו הטובים" ואנחנו עושים מספיק. מבחן האמונה שלנו הוא כאשר אנחנו צריכים להתקשר בפעם העשירית לאותו "פרעה" שהתעלם מהטלפונים הקודמים, או דחה את דרישותינו. אנחנו נבחנים, כמו משה, כאשר בעשר בלילה עלינו לשלוח עוד דוא"ל או לכתוב עוד מאמר. במקום לזלזל באלו שאינם חולקים איתנו את חזוננו, או חולקים אותו ביושבם בנוחיות בבתיהם, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו מה אנחנו יכולים לשנות כדי להמריץ יותר אנשים לחלוק איתנו את הלהט. שלא כמו המסקנה של סיפור יציאת מצרים, אנחנו מאותגרים לחפש לפתרון שבו כולם מנצחים - מעמדות חברתיים שונים בישראל, ישראלים ופלסטינים, אזרחים ופליטים.

בסוף הפרשה אנחנו קוראים על הפסח הראשון במצרים, ומורים לנו לשמור את הפסח לעולם: "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה: לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ" [שמות י"ב, י"ד]. אנחנו מכנים את הפסח "חג החירות", אך מבקשים מאיתנו לחגוג לפני שבעצם יצאנו ממצרים. במילים אחרות, פסח ראשון זה היה יותר "חג של תקווה ואמונה", או "חירות עתידית". כשאנחנו מתפללים כל בוקר וכל ערב, אנחנו מזכירים את יציאת מצרים בברכת הגאולה, אחרי שמע ישראל ואהבת. באמונה אנחנו קוראים לאלוהים לגאול אותנו היום, כמו שהוא גאל אותנו אז. אולי אנחנו צריכים לחשוב להוסיף לסדר הפסח שלנו דברים שיחזקו את אמונתנו בגאולה שתבוא, אמירות שידרבנו אותנו באופן יצירתי ושמח להאמין - אפילו כאשר האמונה משמעותה לסבול כדי לזכות בסוף בפרס.