הדמיון המדאיג בין השמאל לימין

אני יודע, אני יודע, עכשיו כל הצדקנים והטהרנים למיניהם יזעקו חמס. "הוא עושה הכללות גורפות", "הוא רדוד והוא שטחי", "הוא קוצף על כל העדה, למרות שרק השוליים נוהג כפי שהוא מתאר", ועוד. ומאחר שאני יודע מה תהיה תגובת חלק מהשמאל אני ממליץ לו להימנע ממנה ולחשוב היטב מה בעצם קרה לחלק הזה בשמאל הישראלי מאז הסכמי אוסלו ועד היום.

איך זה שהשמאל, או לפחות חלקים ממנו, שעודד את רבין ופרס וברק ואפילו את שרון, אולמרט ונתניהו לתת עוד ועוד ולוותר עוד ועוד לפלשתינים "למען השלום", ממשיך בקו שלו כלפי אותם פלשתינים, קו של "כבדהו וכבדהו" במקום "חשדהו וכבדהו". זאת למרות שברור לו ונהיר לו, כי האשם המרכזי במצב העגום השורר בין שני העמים כאן בארץ המסוכסכת והשסועה הזו, רובץ רובו ככולו דווקא על אותם פלשתינים.

היה זה נתניהו שאמר פעם על הפלשתינים "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו". אז אמר. כי המצב כיום הוא שאנחנו נותנים אבל הם דוחים בשתי ידיים ובחיוך. כנראה הגיעו ימות המשיח.

ובחזרה לשמאל "ההוא": רבנים עקומי שכל יוצאים בקריאה ליהודים בצפת לא להשכיר דירתם לערבים (תתארו לכם שבגרמניה כמרים היו קוראים לגרמנים לא להשכיר דירה ליהודים?). תגובת השמאל: חמס. גוועלד. ובצדק כמובן. אבל כאשר הרשות הפלשתינית מחוקקת חוק לפיו ערבי שימכור אדמה ליהודי דינו מוות, אותו שמאל נאלם דום.

רבניות קוראות לבנות ישראל כשרות לא להתרועע עם ערבים בפרט וגויים בכלל. זכותן. כנ"ל גם זכותו של השמאל למחות ואף להביע שאט נפש, למרות שאין פסול ואין גזענות בלרצות לשמור על צביון דתי כזה או אחר. אבל, כאשר "אימהות" פלשתיניות קוראות לילדיהן להיות שהידים שוב נאלם קולו של השמאל.

כאשר יהודי מבקש לרכוש דירה בסכנין למשל, השמאל טוען כי מדובר בפרובוקציה על-רקע לאומי. אבל, כאשר ערבי מג'נין רוצה להינשא לערביה ישראלית ולרכוש דירה בכרמיאל, אזי זה "איחוד משפחות". וכידוע, השמאל, כמו עדאללה, לעולם לא יפגע באיחוד משפחות.

זאת ועוד: ליהודי אסור להתיישב "בשטחים הכבושים" שמעבר לקו הירוק, כי בכך הוא פוגע בסיכויי השלום, לשיטתו של השמאל. אבל לערבי מותר להתיישב בשטח שבתוככי הקו הירוק, כי יש לו קושאן, והיסטוריה וזכות אזרח וכו'.

אז זהו, שלא. כי במדינה שלנו הקונפליקט הוא גדול מאוד. במדינה שלנו כל צד צודק לשיטתו. כל צד סבור כי הצד השני הוא מיותר כאן. הוא גוזל ושודד. ואם תנועת "אם תרצו" דוגלת בדבר אחד ותנועת עדאללה בהיפך, אזי זה בסדר מבחינתי. אבל אם "אם תרצו" דוגלת בדבר אחד ותנועה כמו "השומר הצעיר" דוגלת בהיפך, זה כבר מתחיל להדאיג. ממש מסוכן למדינה ולאופייה כפי שנקבע לפני כ-63 שנה.

תנועה המורכבת מיהודים שסבורים שהפלשתינים צודקים בכל ואילו היהודים אשמים בכל היא עדות לקיבעון מחשבתי. צרות מוח. הרי ברור שלא ייתכן מצב שבו "הקרן החדשה לישראל" תטפל רק בבעיות של צד אחד. הדברים נכונים גם לגבי "מרצ" ו"שלום עכשיו" ועוד תנועת רדופות שלום הזוי כמו "התנועה לזכויות האזרח" או שתי"ל, שמטפלות אך ורק ובעיקר בערבים (בדואים למשל) ובפלשתינים.

קל למפות את השמאל בישראל

ובכלל, היום הרבה יותר קל למפות את השמאל ולקבוע מי הם באמת חדורי שלום וביטחון ולהיפך, ומי הם אלה שאם יפרוץ מחר השלום הם יתגעגעו לאיזו מלחמה קטנה, כי בלעדי מלחמות אין להם זכויות קיום כאן.

במוצ"ש הקרוב, בעקבות הצעת החוק של ח"כ פאינה קירשנבאום לחקור את מקורות המימון של מספר תנועות שמאל, יערכו תנועות שמאל הפגנת מחאה בתל אביב תחת הכותרת "נלחמים על הדמוקרטיה". בהפגנה זו, לצערי, ייטלו חלק תנועות שמאל רבות, חלקן אפילו ציוניות וכשרות למהדרין. ובקיצור, הפגנת שעטנז, ועל זה ליבי דואב. כי השמאל, במקום להקיא מתוכו תנועות שמאל המוציאות שם רע לשמאל ישר הדרך, מעדיף את המסה על פני הבאסה.

על פני הצדק. מבחינתו כיכר רבין עמוסה מפה לפה עדיפה על פני רבע כיכר אבל עם חברים מתנועות שאיכפת להם משני הצדדים באותה מידה. כאלה שמבחינתם המטבע אבד לאו-דווקא מתחת לפנס שאורו דולק, אלא בכל מקום אפשרי.

ימים קשים עובר על השמאל הישראלי. הוא אולי לא חש בכך, אבל מאות אלפים מאזרחי המדינה שחושבים מרכז-שמאלה ולהיפך חווים את השבר. מאות אלפים שרואים מוצא מן הסבך רק על-ידי משא-ומתן אמיתי וכן עם הפלשתינים, פשרה וותרנות הדדית, תוך שמירה על מדינה יהודית, דמוקרטית וריבונית עם מיעוט ערבי שווי זכויות.

זאת כאשר במקביל הצד השני חי לו במדינה משלו מעבר לקו הירוק, עם זכות השיבה "לשם", לא "לכאן", עם גושי התיישבויות של יהודים החיים שם בהסכמה הדדית, בכבוד ועם שמירה על ביטחונם. זהו המודל, זה הפורמט ואין בלתו. וירושלים? ירושלים יכולה מצדי להיות עיר בינלאומית המנוהלת ע"י נציגים מכל העולם ומכל הדתות.

אלא שלצער כולנו אנחנו חיים כיום במציאות המוכתבת על-ידי שמאל הזוי, שהוא גם מיעוט. שמאל חסר אחריות למעשיו ולדבריו, לא פחות מהימין ההזוי כפי שהכרנוהו בימים ההם של כהנא ואח"כ גנדי ועוד כמה "מנהיגים" סהרוריים כדוגמת ח"כ בן ארי ודומיו. מה שמביא אותנו למסקנה, שלשלום יש להשקיע הרבה מאוד, אבל למחמה די בעוד איזה מטורף או קבוצת מטורפים שיציתו את הגפרור.