אליהו ישי, קבל חיזוק

נאשמים מפורסמים נשפטים בשתי זירות: התקשורת היא הזירה השנייה. כללי המשחק בשתי הזירות שונים. בזירה המשפטית עיקרון יסוד הוא ש"כולם שווים בפני החוק", ובזירה התקשורתית, יש רשימה שחורה ויש מועדפים. מבחינת בית המשפט, כתב אישום צריך להכיל בתוכו ראיות. מבחינת התקשורת, הראיות הן מרכיב שולי: תנו להם תירוץ, ותקבלו קמפיין. השופטים יתאמצו לעשות צדק, העיתונאים ינסו לחלץ חבר (חיים רמון הוא דוגמה) או להשחיר יריב. השר אליהו ישי הוא יריב.

לא צריך להיות משפטן דגול כדי להבין שהתביעה אותה הגיש דניאל רוזן, בן-זוגה של אהובה תומר ז"ל, נגד השר ישי, היא תביעת סרק. אין לה סיכוי בבית המשפט. ולמרות זאת, היא זכתה לסיקור אוהד ונרחב בתקשורת. התובע קיבל במה מרכזית, והתאמץ להדביק במצחו של השר את האחריות למותם של 44 אנשים. מנקודת מבט של השר ישי, האהדה התקשורתית לה זכה התובע, היא סוג של שותפות בעלילת דם נגדו. אני מסכים איתו.

ביקורת או טענה חייבת להתבסס על מעשה שהתברר כטעות. הטענה נגד השר ישי מתמקדת באי-עשייה. לדידם של מאשימיו, השר היה חייב לדאוג לחידוש הציוד בשירותי הכיבוי. ההגינות מחייבת חלוקת הטענה הספציפית הזאת בין כל אלה שהיו צריכים לעשות, ולא עשו. במקרה כזה, כמו הסיפור על "סבתא בישלה דייסה", לאליהו ישי לא יישאר...

ברשימה קודמת - "מפקיר העורף הגדול" - הבאתי קטעי וידאו המוכיחים שאריאל שרון נדרש לסוגייה ולא נקף אצבע. התוצאה: טיפול לקוי בכיבוי השריפות שנגרמו במלחמת לבנון השנייה. כדי למלט את עורו מוועדת חקירה ממלכתית, הצהיר מחליפו אולמרט שאין זמן - חייבים להפיק לקחים. הלקח לא נלמד, ומסתבר שלמרות השריפות לא נעשה דבר.

הפעם אני מצרף קטע וידאו שבו אומר אברהם פורז (בימים שכיהן כשר הפנים בממשלת שרון הראשונה) לבן כספית: "אני ממונה על שירותי הכבאות במדינה... כשפרצה המלחמה בעירק, ביקשו ממני (היה חשש מטילים) להעביר את שירותי הכבאות למערך חירום, וסירבתי... מערך החירום הזה היה צריך לעלות כמה עשרות מיליוני שקלים. עובדה שצדקתי"... בן כספית: "אמרת שתפעל לשיפור ומודרניזציה של שירותי הכבאות"... פורז: "ללא ספק"!