פרישה רועמת - מהעליון

המעמד מרשים ומכובד. כל שופטי העליון בגלימותיהם החגיגיות נפרדים מהחבר הפורש שמקריא את פסק הדין האחרון. לאחר מכן, מברך נשיא בית המשפט העליון, פרופ' ברק, סוקר בקצרה את מעלותיו והישגיו של השופט ומאחל לו בריאות והישגיות לעתיד.

השופט הפורש נושא נאום אחרון - הנשמע בשנים האחרונות כמעין דוח ציבורי שמצרף השופט עם פרישתו ובו דברי תוכחה וביקורת על כל אלה שמנסים, ברוב חוצפתם, להעביר ביקורת משפטית או ציבורית על בית המשפט העליון, התנהלותו, חריגתו מסמכויותיו, על האקטיביזם השיפוטי האקטיבי. על הכנסת שהחליטה לפתע להרים ראש ולנסות לכרסם בסמכויות העליון ושופטיו ועל יו"ר הכנסת, ויו"ר ועדת החוקה שעומדים בראש המתנגדים, או כפי שהגדיר זאת הנשיא ברק - יש כאלה שלא מבינים את תפקיד בית המשפט מתוך "בורות" - מול "הנאורות" של אחרים.

ואכן, מנהג יפה ומכובד ומעמד מרשים כשלעצמו. אך לא זכור לי בשנים האחרונות במיוחד, עם פרישתם של מספר שופטים עליונים, נאום פרידה בו הועברה ביקורת על פסקי דין של העליון, שאולי חרגו מסמכות העליון ובמיוחד בג"צ, שאולי גלשו לתחומים שלא היה רצוי שבג"צ ייכנס אליהם בכלל כמו: נושאי מוסר, דת, אמונה ומסורת. האם לא יקום שופט מכהן או פורש טרי חדש, כמו שעשו המשנה לנשיא הפורש השופט מנחם אלון או לפניו הנשיא לנדאו, שהעבירו ביקורת מלומדת אך ברורה וחריפה על "התפשטות" העליון וחדירתו לתחומים לא לו.

לדוגמא: הפסיקה בנושא רישום בן אחת הנשים החיות יחד, כבנם המשותף כביכול של הזוג. אישור לנשים המתפללות בכותל - להתפלל עם טלית ותפילין, הכרה בין בני זוג מאותו מין החיים יחד - כתא משפחתי לעניין זכויות וחובות.

פסקי דין אלה, שמחד נשמעים ונקראים כליברלים מתקדמים ואולי פורצי דרך לרבים אחרים, הם התערבות בוטה בנושא דת ומסורת פגיעה קשה בערכי משפחה ובמהות התא המשפחתי וראוי היה להשאירם להסדר לגופים הדתיים או לכנסת ולא להכרעה שיפוטית.

כאן ברצוני להדגיש, כי את הסוגיות הקשות והמסובכות שפורטו לעיל, ניתן היה לפתור או להסדיר על-ידי הכרזה של עקרון שוויון הזכויות ושוויון בין המינים, בהסתמך על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו - מבלי לפלוש לתחומים של מסורת, דת ואמונה של אלפי שנות ההיסטוריה היהודית בגלות ובארץ.

נמשיך באותו קו עד שנגיע לפסקי הדין בג"צ "ג'נין ג'נין" ובג"צ "פלייבוי" האחרון.

בבג"צ ג'נין ג'נין נידונה הסוגיה תחת הכותרת של חופש הביטוי והחופש האמנותי של היוצר ואילו בג"צ "פלייבוי" - דן בסוגיה של חופש הביטוי, חופש הבחירה והצפייה של הקהל. בשני פסקי הדין היתה בהרכב בצורה דומיננטית השופטת הפורשת דליה דורנר, שקנתה לה מקום של כבוד כשופטת ליברלית, נלחמת על זכויות אזרח וחופש הבעתו - והיא גם שהקריאה ביום פרישתה את פסק הדין העקרוני בנושא הקרנת "פלייבוי" בטלויזיה, בהרכב חריג של 11 שופטים.

יצויין, כי השופטת דורנר היתה גם בהרכב של בג"צ שחייב את האוצר/ממשלה, להגדיר מה זה "קיום בכבוד" - ובסופו של דבר נאלצו להתקפל לתחום המשפטי הנתון להם ולא לפלוש לתחומי החלטות כנסת וממשלה, דבר שהיו צריכים לעשות מלכתחילה.

בעניין ההחלטה על ג'נין ג'נין כבר נכתב הרבה, לפיו השופטת מתחה את קו חופש הביטוי והיצירה - הרבה מעבר לקו האדום, תוך מתן הכשר ולגיטימציה שלא בכוונה, תחת מסווה של חופש יצירה לשקרים, להשמצה ולהסתה נגד המדינה וחיילי צה"ל, מבלי לדרוש, להגביל או לחייב לתת פומבי והסבר גם לצד השני שהוצג כדורס, קלגס ורוצח ילדים. לצערי, זו לא זכות ביטוי ולא זכות יצירה אלא זכות והכשר להסתה אנטישמית ומתן כלי עזר לשונאי ישראל בארץ ובעולם. זאת לא מטרת בג"צ ולא שאיפתו ולא מטרתו ולכן ההחלטה זועקת.

פסיקתו האחרונה של השופט תאודור אור עם פרישתו, גם היא בשורה האחרונה מאכזבת ומצערת, שהרי התארים מאוניברסיטת לטביה נעשו בצורת "סרט-נע", ללא פיקוח אקדמי, ללא פיקוח המוסדות להשכלה גבוהה, והטיעון שהתואר לא מוכר כתואר אקדמאי, אלא לתוספות שכר בלבד הוא מגוחך.

יש לעצור שטף זה - שיבוא בעקבות הפסיקה באמצעות חקיקה של הכנסת, כדי שתהיה בקרה על מתן תארים אקדמאים, אישורם ותוצאותיהם.

הנה, אם כן, לא כל פרישה חייבת להסתיים בפסיקה רועמת, גועשת ומעוררת מחלוקת - אם אכן שופטי העליון יישארו בד' אמות גבולות סמכותם. על בית המשפט העליון להגן על המדינה, ביטחונה, מוסדותיה, מסורתה, מנהגיה, כל עוד הם בגבולות ערכי הדמוקרטיה וחוקי היסוד, לרבות המשפט העברי ועקרונותיו, ולא לפזול באופן עיוור וגורף אחרי ליברליזם ועקרונות אוניברסליים.

אך בעיקר לא לאמץ סמכויות גורפות לעצמם, ללא ביקורת פנימית. כאשר יקום שופט פורש עם נאום ביקורת גם על העליון ולא רק על הכנסת והציבור - נגיע לאיזון הרצוי.