יוזמת השלום הערבית - והמציאות

סעיף המפתח ביוזמת השלום הערבית מדבר על הצורך "לקבל את כינונה של מדינה פלסטינית ריבונית ועצמאית בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאז ה-4 ביוני 1967, בגדה המערבית וברצועת עזה, כאשר בירתה במזרח ירושלים". עלינו לראות בהכרזה זו הגדרת יעד, וראוי לבחון היבטים שונים ביעד זה ובסיכוי לממשם, בדגש על שאלת הריבונות המדינית של פלסטין.

"ריבונות היא הזכות הבלעדית להפעיל סמכות עליונה על איזור גיאוגרפי דוגמת מדינה" - זהו הסעיף הפותח בהגדרת הריבונות ב"גוגל". ובהמשך: "ריבונות היא מושג מרכזי הקשור להיתר של מדינה להשתמש בכוח הן כלפי פנים והן כלפי חוץ". בבחינת משמעות ההגדרה על אפשרות כינונה של מדינת פלסטין הריבונית, מתעוררות שתי שאלות: גבולותיה, וסמכותה ויכולתה לקיים כוח צבאי עצמאי.

הגבולות

נתחיל בשאלת גבולותיה של מדינת פלסטין. יוזמת השלום הערבית קובעת את הגבולות בקווי ה-4 ביוני 67'. לגבי חלק אחד של המדינה אין לכאורה בעיה: ב-2005 פינתה ישראל את מלוא שטח רצועת עזה, ואין מניעה ששטח זה יהווה חלק ממדינת פלסטין הריבונית. יתר על כן, ברצועה מתנהל מאז תהליך ברור של צבירת נשק המשמש את השלטון המקומי הן כלפי פנים, כנגד מתנגדי המשטר, והן כלפי חוץ, כנגד ישראל. דא עקא, אין הדברים פשוטים כל-כך. מבחינת הפוליטיקה הפנים-פלסטינית נדרשת הסכמה של שלטונות הרצועה לקבל את מרותו של החלק השני של המדינה, ולקבל את דינן של בחירות כלל האוכלוסייה הפלסטינית. בשלב זה, לפחות, רחוקים עדיין שני הצדדים מפתרון והסכם. קיימת בעיה נוספת: הקשר הפיסי בין שני חלקי המדינה מותנה בהסכם עם ישראל, לקביעת סידורי המעבר לאנשים ולסחורות. המסקנה: סעיף זה בהחלטות היוזמה הערבית אינו בשל למימוש.

בפלך המזרחי של המדינה, בגדה המערבית, שולטת ישראל מבחינה מדינית-משפטית ומבחינת נוכחותה ופעילותה הביטחונית. יתר על כן, בשנים שחלפו מאז 67' נוצרו עובדות של התנחלויות ישראליות משמעותיות ביותר. זו התנחלות כמותית (כמחצית מיליון נפש), הפרוסה על פני כמעט כל שטח הגדה המערבית. המשמעות המדינית והמעשית - לא ניתן יהיה לממש ריבונות פלסטינית אלא בדרך של משא-ומתן והסכם מדיני עם ישראל, בדרך של פינוי הנוכחות הישראלית בכוח צבאי או מדיני. ועוד היבט בשאלת הגבולות: גבולה המזרחי של פלסטין הוא נהר הירדן. צורת מימושה של הריבונות הפלסטינית בשטח זה מחייבת משא-ומתן והסכם עם הממלכה ההאשמית.

הסמכות והיכולת

ולשאלת סמכותה ויכולתה של המדינה הפלסטינית הריבונית לקיים כוח צבא עצמאי: איני יודע איזה חלק מן הבעיות הכרוכות בשאלה זו קשה יותר לפתרון - התביעה הישראלית לפירוז המדינה מכוח צבא אופנסיבי, או שאלת פירוק רצועת עזה מן הצבא וממצבורי החימוש שנאגרו שם בשנים האחרונות. החימוש המצוי היום בידי החמאס מזכיר את מצבה של לבנון, הנדרשת להשלים עם פעילותו ה"ריבונית" של צבא חיזבאללה. מדינת פלסטין לא תוכל להתקיים בכלל, אפילו תקום רק בגדה המערבית, אם לא יפורק החמאס מנשקו ויחדל להוות איום כוחני על ריבונותה של המדינה.

וליחסים הצבאיים של מדינת פלסטין עם ישראל: כאמור, מדינת פלסטין לא תוכל להיות ריבונית כל עוד לא תיפתר שאלת הנוכחות של ישראל בשטח. יידרשו אפוא משא-ומתן והסכם בין שני הצדדים, כתנאי למימוש השאלות שבין שני הצדדים. יש לישראל תביעות וציפיות רבות, ואולי אף קיצוניות, בנושא הביטחוני, בשאלת המשך יכולתה לפקח על הסדרי הפירוז שיוסכמו, וכמובן - בשאלת גבולות הקבע. יש לישראל כוונה ברורה שעיקר גוש המתנחלים הישראלים יוכל להישאר במקומו, בשליטה ובריבונות ישראלית.

לסיכום - מדינה פלסטינית ריבונית, כפי שמציעה היוזמה הערבית, לא תוכל להתממש ללא משא-ומתן וללא הסכמים ברורים ומחייבים בין הגדה המערבית לבין רצועת עזה, ובין המדינה הפלסטינית לבין ישראל.