במחוזות השמאל מצביעים על רצח רבין כנקודה שממנה התחיל התהליך שסופו התחולל השבוע בעת שאהוד ברק פירק את השארית המנוונת של מה שנותר ממפלגתו. לא הרצח ב-1995 הוא שהביא להתפרקותה של מפלגת העבודה בשנת 2011, אלא תפיסתו המדינית של רבין, שעיקרה היה ההתפרקות מערכי היסוד של מפלגתו, אלה שהביאו אותה להישגיה המפוארים ביותר.
רבין טעה פעמיים - פעם ראשונה בכך שהשתכנע כי השלום קודם לכול, כולל לביטחון, ופעם שנייה בעת שהעביר את האחריות למלחמה בטרור - קרי לביטחון אזרחי ישראל - לקבלן משנה בדמותו של הארכי-טרוריסט ערפאת. תחת רבין הפכה "העבודה" ממפלגה שהובילה וחינכה דורות של צעירים על "התיישבות וביטחון" כערכיה המובילים, למפלגה שהציבה "נסיגה תמורת שלום" בראש סדר העדיפות שלה.
רבין לא הספיק להיות נוכח בעת שהנחות היסוד של תפישתו קרסו ברעם פיצוצי המסעדות והאוטובוסים ואיש אינו יודע כיצד היה מגיב מול מסכת השקרים הרצחנית של ערפאת, שנחשפה במלואה מאוחר יותר. האם היה חוזר בו מהנחות היסוד שיצרו את הסכמי אוסלו, או שמא נוקט גם הוא במדיניות בת היענה שבה נקט ממשיכו
שמעון פרס, שקבע כזכור כי הרוגי הפיגועים הם "קורבנות השלום". ניתן רק לקבוע כי ההיסטוריה מלמדת על כך שמעטים הם המנהיגים המסוגלים לחזור בהם מהתפיסות שהובילו אותם למהלכים כה דרמטיים כפי שעשה רבין.
מותו בטרם עת של רבין יצר בלבול וחלל מנהיגותי במפלגה, שאותו ניצלו בהצלחה רבה מר"צ ודומיה בתוך המפלגה עצמה. מכיוון שבניגוד למנהיגים ציוניים אחרים, רבין לא הותיר אחריו כל מורשת כתובה, ניתן היה בקלות לנצל את חוסר האונים והריק הרעיוני שלתוכו היא נקלעה לשם פיברוקה של "מורשת רבין", שבפועל היא מורשת מר"צ. ע"פ אותה "מורשת" מופרכת, הורה רבין לממשיכי דרכו לחתור לשלום בכל מחיר ושאת המחיר הזה חייבת לשלם אך ורק ישראל. כך הלכה מפלגת העבודה ונסחפה בעקביות לעבר הגדה השמאלית של הזרמים הפוליטיים, תוך שהיא מאמצת אל חיקה רעיונות שהמבַטא הבולט ביותר שלהם בעת הזו הוא השר ברוורמן. על-פי משנתו של זה, ישראל היא האחראית הבלעדית לכל צרותיה שבראשן ניצב השלום שטרם הושג עקב "העדר יוזמה מדינית מצד הממשלה".
מראשיתה, הייתה מפלגת העבודה מובילה ופורצת דרך, שראשיה הצטיינו בתפישת המציאות המפוכחת שלהם ובהתאמת תפישתם המדינית למציאות המשתנה. אלא שרבין גם היטה את המפלגה מדרכה ההיסטורית וגם לא היה נוכח כאשר אל מול הפער בין המציאות בפועל לבין זו שאותה קיווה ליצור נדרש היה להטות את המפלגה בחזרה לנתיבה המקורי. מה שנותר למפלגה הוא הלהט נטול העכבות של מר"צ ושל שמעון פרס לעשיית השלום, להט שמנע מפרס לעצור ולבחון את דרכה של המפלגה. כדרכם של משיחים, כל כשלון בדרך אל היעד רק הגביר הן את להט החתירה אליו והן את עוצמת ההאשמות העצמיות על הכישלון. משיחיות השלום והזלזול כלפי כל מי שהעז לבקר את הדרך, הביאו את המפלגה להינתקות מהמציאות ומהלכי הרוח שמסביבה, וכך היא הלכה ואיבדה חלק גדול יותר ויותר מתומכיה המסורתיים [כולל כותב שורות אלה].
הסימן הבולט ביותר להשתלטות רעיונות השמאל הקיצוני על מפלגת העבודה הוא הירידה הדרסטית במספרם של בוגרי ליבת המפלגה - הקיבוצים - על מגרש המסדרים בבית הספר לקצינים של צה"ל. צעירי הקיבוצים שגדלו על ברכי "מורשת רבין" המפוברקת מטעם מר"צ הפנימו היטב את ערכיה. הראשון בהם הגיע מבית מדרשה של הכוהנת הגדולה של השמאל הקיצוני שולה אלוני, ועל פיו נתפס צה"ל כצבא שעקב "הכיבוש" הפך מצבא הגנה לצבא שעיקר עיסוקו התעללות בערבים תמימים, וזה במקביל לשמירה על המתנחלים שנואי נפשם של הקיבוצים. אין צעיר שפוי שיסכים להצטרף לארגון שבכך מתמצה כל עשייתו. ואכן, הקיבוצניקים יישמו בהצלחה מלאה את התורה שהורבצה בהם טרם גיוסם - הם נעלמו מעמדות הפיקוד הזוטר של "צבא הכיבוש". מחברה שנציגיה בשדרת הפיקוד היו רבים לאין שיעור יותר מחלקם הכולל באוכלוסיה, הפכו הקיבוצים לחברה שחלקה באותה השדרה נמוך בהרבה מחלקה באוכלוסיה. כמיטב המסורת של הקיצוניים מימין ומשמאל, שעל פיה כל פעולה כנגד האינטרסים של המדינה מוסברת ב"דאגה לגורלה של המדינה", גם ראשי הקיבוצים מלווים את השתמטותם מפיקוד של חניכיהם בצווחות על כך שה"דוסים משתלטים על צה"ל" - מה בדיוק הם חשבו שיקרה?
כשם שאין כל סיכוי להגיע לשלום עם ארגון המחנך את ילדיו לשנאת ישראל והיהודים, כפי שעושה אש"פ, כך גם אין תקומה למפלגה שצעירייה מתחנכים על התנכרות למדינה, לצבאה, לממשלתה ולסמליה. עד שיגיע השלום, מפלגה הרואה עצמה כמובילה את מדינת ישראל אינה יכולה להתקיים כאשר המוכשרים שבצעירייה מסרבים לקחת חלק באחריות לביטחונה, וזה ללא קשר לדעתם הפוליטית.
