בגידת ברק? אני מבקש להראות שברק בחברה טובה:
בשנות החמישים הסתערו "צעירי מפא"י" - משה דיין,
שמעון פרס ואחרים - לכבוש את ההנהגה. בוויכוחים עימם טבעתי את המילה "ביצועיזם", המכוונת למסתערים לשלטון בנימוקי צעירות וביצועים, ללא רעיון רלוונטי למציאות המשתנה. הבנים למייסדי המדינה עלו משדות המעשים של הצבריות: לא צריכים את בניין העל-הרעיוני של ציונות, חברה ומדינה - אנחנו עושים; צריך צבא - אנחנו; צריך התיישבות - אנחנו; מנהלים - אנחנו; בכירים במשרדי ה
ממשלה - אנחנו; כוחנו בביצוענו; שחררו אותנו ממעמסה פילוסופית.
זה נשמע יפה - אבל זה לא. ביצועיסט נטו חייב להיות בכל ממשלה - ימין או מרכז או שמאל. כדברי אחד מהם כאשר היה למנהיג מפלגה - מה, נשב באופוזיציה ונסתכל על הקירות?... כך דיין וכך פרס וכך שרון וכך ברק. בדיעבד למדנו שדיין לא היה חבר "העבודה" - הוא היה חבר מפלגת דיין. ופרס לא היה חבר "העבודה" - אלא במפלגת פרס. ושרון לא היה חבר "ליכוד" - אלא במפלגת שרון. וברק הוא חבר במפלגת ברק. ניתוח של ביצועיהם בקריירות הפוליטיות (לא הצבאיות) מלמד על הידוע: אמיצים במלחמות, והססנים ואופורטוניסטים במנהיגות מדינית וחברתית. כל אחד מהם, ברגע הקריטי שבו יכול היה להטביע חותם היסטורי - נרתע והתקפל. כביצועיסטים - העיקר להיות בכל ממשלה, לעתים בתפקידים מביישים, משרתים אישים ומדיניות הסותרים את הצהרותיהם הנאצלות.
כישלון הבנים למייסדי המדינה הוא אבר מאברי המשבר החברתי והפוליטי והמדינתי של ההוויה הישראלית:
משבר הוא מצב של פסק ההתאמה בין עולם המושגים לבין המציאות. ישראלים רואים שאין התאמה בין עולם המושגים שעליו הקמנו מדינה וחברה לבין המציאות. כמעט הכל הפוך. מה גרם למערכת הישגים שלא נודעו כמותם בעולם, להתמלא בכל-כך הרבה אי-נחת ותסכול?
אציע פענוח: במעבר מהקמת המדינה לקיום המדינה, השתבשה השדרה המושגית של החברה הישראלית. כמעט כל העיקרים הנפלאים והתורמים להקים מדינה הם הרסניים כשצריך לקיים מדינה. קצר המצע מכדי להסביר את התזה, אעלה רק תת-נושא אחד, הנוגע לכישלון המנהיגותי שהזכרתי:
כשצריך להקים מדינה - הגיבוריות קודמת למתוקנות. אבל כשצריך לקיים מדינה - המתוקנות קודמת לגיבוריות. שימור אתוס הגיבוריות מעבר לזמנים המחייבים אותה (כבביקור סאדאת בירושלים) משחיתה את הפרהסיה של החברה והפוליטיקה. הכישלון של החבורה דלעיל נבע מכך שבמקום לרתום את הגיבוריות להגברת המתוקנות - הם דבקו בפופולאריות של הגיבוריות הצבאית, ולא תרמו מאומה למתוקנות ההוויה הישראלית. ראש הממשלה האחד שניסה להסב גיבוריות למתוקנות היה לוי אשכול - באה מלחמת ששת הימים ושיבשה את המגמה. בחוכמתו עוד חילץ מממשלת האחדות החלטה שנשלחה לנשיא ארה"ב (19.10.1967), שישראל מוכנה להחזיר את השטחים כנגד הסכם שלום. מיד עטה עליו קואליציה של בגין-דיין-פרס לקבע את הכיבוש, וההחלטה נלקחה בחזרה. באופוריה החצי-משיחית אחרי "ששת הימים" עלתה "העבודה" על הרכבת של הליכוד, בראשות גולדה, דיין, פרס ורבין (בכהונתו הראשונה) ואחר-כך ברק. תרבות הגיבוריות אטמה את הבנתם להקשיב לפניות השלום של סאדאת, והביאה את "יום הכיפורים". אחריה מצאנו שפרס אישר לגוש אמונים את חטא העגל בסבסטיה; ויגאל אלון אישר את חטא העגל בחברון; ודיין הסביר שכל דור חייב להרחיב גבולות; וחברים מהקיבוץ המאוחד ייסדו את "א"י השלמה" ושרו להתנחלויות משירי חניתה; וברק כראש ממשלה בנה יותר התנחלויות מכל האחרים. ומה הפלא שדיין היגר לממשלת בגין, ושרון - ל"קדימה", ופרס - ל"קדימה", וברק - לחצרו של נתניהו. זו דרכם של חברים במפלגת עצמם. הנצחת מצב זה הולידה שכל בני הארץ במנהיגות הלאומית באו מהגיבוריות, ולא יכולו להניע את המדינה אל שלב המתוקנות. היחיד שניסה, לאחר מהפך מושגי -
יצחק רבין - נרצח. כל מה שביקשה הציונות היה לנרמל את הקיום היהודי, אך לא ניתן למדינה להיות נורמלית. רוב היהודים לא רצו מדינה ורוב הישראלים היהודים לא רוצים מדינה מתוקנת, נורמלית.
אל תבכו לברק. בכו לאָנומליות של העם היהודי ומדינתו.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
