קריסת הציונות המצרית

טוב, זה עוד לא קרה כמו שבאמת ציפינו, וכפי שבאמת היינו רוצים. אבל חייבים להודות: זה אף פעם לא היה כל-כך מרגש, מרטיט, עוצמתי, בכל הנוגע למאבק אמיתי לפירוק האנרכיה הציונית הגלובלית. העוצר הענק במצרים, מעורר מספר תהיות אך גם לא מעט גיחוך.

נתחיל בגיחוך. מגוחך לראות כיצד מתחבטים הישראלים בשאלה: "מה יהיה עכשיו? מי יחליף את מובארק? יש לנו שלום עם מצרים!", ומתעלמים מהעובדה שהעם המצרי עובר ייסורים חברתיים וכלכליים שלא היו מביישים את קורבנות השואה בשעתם דאז. אז מה אם לידנו יש שכנים ועליהם רובץ רודן אכזר. אז מה אם הוא דיקטטור המעביר בירושה את השלטון לבנו. האכזריות החזירית מטעם הבורגנות הציונית, מראה לנו עד כמה גועלית ומחליאה היא מסוגלת להיות כשתומכיה העיוורים מדברים כמו משוגעים. הרצון להשליט "שקט ביטחוני" במסווה פשיסטי הוא ערך עליון מבחינתם, ערך עילאי ומקודש אותו שומרים הם מכל משמר.

מצרים עוברת שינוי. כשמביטים בשינוי המכיל ביסודו רצון עז הכולל שימוש בכוח פיזי מצד המפגינים הרבים, הוא צעד מבורך שיש לברך עליו מנקודת מבט פוסט-ציונית. אנשי נתניהו וז'בוטינסקי על שלל צאצאיהם, יודעים על מה ולמה הם מ-פ-ח-ד-י-ם.

האחיזה והשליטה הציונית במצרים, החלו עוד הרבה-הרבה לפני שמישהו במצרים חשב לצאת אל הרחובות. הן החלו עוד מימי החבר אנואר סאדאת, שגם אז ישב לצידו הדיקטטור המצרי-ציוני, חוסני מובארק. התכסיסים והמזימות עוד החלו מאחורי הפרגוד בו חתמו האחרונים על מסמך "הנסיגה הישראלית מסיני", באמצעותו שיתקו כביכול את הרצון הערבי לסיום הכיבוש הישראלי באי סיני, אך מעליו: הרצון לסיום הרייך הציוני במזרח התיכון, ובפלשתין הכבושה בפרט.

שם בישלו הם על אש קטנה במיוחד את תוכניותיהם, כיצד ימשיכו הם להתעלל בשקט בבני מיעוטים - במצרים, בישראל ובמזרח התיכון בכלל. תמונות משותפות בהן נצפה פואד בן-אליעזר, מקורבו היהודי של מובארק, והנשיקות וה"מזמוזים" של ציפי לבני עם אנשי מובארק, יכולים לשפוך ולו קצת מידע סגלגל, אותו כמובן מצנזרים בקביעות בתקשורת הישראלית המגויסת מבית מדרשם של עמוס רגב, אמנון דנקנר, אלוף בן, בן דרור ימיני, ומתחסדים נוספים שקצרה היריעה מלהזכיר את שמם.

השוקר החשמלי בו הוכו תושבי המזרח התיכון הערביים, יוצר לצידו גם לא מעט תקוות מחודשות. תקוות שסוף דומה ינחלו גם החברים הציונים הירדנים, הסעודים, ואלו היושבים ומתחסדים מרמאללה ולפי מסמכי אל-ג'זירה מכרו את נשמתם לשטן מאחורי פרגוד כהה וודאי גם מוסווה בנרות אינטימיים כשציפורה לבני לוחשת למחמוד עבאס, את הגיגיה בדרכים לא דרכים. ואנחנו? בעיקר נמשיך לסקר את הנעשה במצרים ולקוות להמשכיות. כי מכאן אין, פשוט אין דרך חזרה.