עכשיו תורם. עכשיו הם אלה שכורעים בשדותינו, שפופים, שקטים, מצנפות-צמר מכסות את פניהם ביום שרב, מעילים כהים לגופם, כאילו קרה שוררת בחוץ ולא חמסין מעיק. עכשיו אלה הם שמקפצים כלוליינים מיומנים על סולמות האלומיניום, מותחים את ידיהם אל סבך הענפים וקוטפים פירות שהבשילו במועדם או טרם זמנם בפרדס ובמטע.
זכרון ילדות ונעורים: פעם גם אנחנו עבדנו שם, בחקלאות.
"גיוסים" קראו לעבודה הזו, שהתבצעה בשעת בוקר מוקדמת מאד או, לחילופין, בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אדוקים היינו בקיומנו את מצוותיה של דת העבודה החילונית. לכל אחד מאתנו היה שם. גם אם לקראת סיום הגיוס קצת קיטרנו (בלב, בשקט, כי לא נעים), שעות העבודה היו מעטות וסבירות - אף כי, לא אחת, ארכו כחצי גלות - ולא חשנו עבדים ולא אבודים, רק קצת תשושים בסיומם של הגיוסים. "עייפים אך רצוצים", התלוצצנו בינינו לבין עצמנו, כשחזרנו הביתה.
לא חשנו עצמנו מנוצלים. איך אפשר היה לחוש זאת כאשר
"העבודה היא כל חיינו, מכל צרה תצילנו", מילים שאף הולחנו והושרו על-ידי הורינו, מייסדי הקיבוץ, בגרונות ניחרים.
עכשיו תור התאילנדים לעבוד בשדה, במטע ובפרדס. הם, המממשים את ערך העבודה העברית והמבצעים אותה הלכה למעשה, הציונים החדשים.
רזים ושותקים, לא פוצים פה, לא מוציאים הגה. מי מבין את שפתם המתלעלעת בפיהם, זרה ורחוקה, כשהם מדברים אותה וכשהם שותקים אותה. מה יש לדבר?
אין להם שמות. זאת אומרת יש, אבל מי מכיר ומזהה אותם בשמם. הם מכונים "התאילנדים". כולם. כל אחד מהם הוא "התאילנדי". גם זה שעובד מול פס הייצור או המכונה לשטיפת כלים. הכפרי והעירוני. פה ושם, גם וגם.
אנחנו, למעט מעסיקיהם, שאף הם אינם זקוקים אלא לידיהם, לא צריכים מהם דבר. החוזה פשוט: הם עובדים בכל עבודה נדרשת, שעות רבות ככל שנדרשות, ואנחנו משלמים להם, כמה שפחות יותר טוב. לא ככה?
השתיקה שלהם נוחה לנו. זו אינה שתיקה רועמת או מתריסה. זו שתיקת מי שמוכשרים ורגילים לשתוק מאז ומעודם. כה חרישיים הם השותקים הזרים שלנו. וכשהם שותקים לא עולה לשום דיון ציבורי ולשום שיח סימפוזיוני סוגיית ניצולם. קשר של שתיקה אופף לא רק את היותם מנוצלים אלא אף את היותנו מנצלים. קשר של שתיקה אופף לא רק את שתיקתם אלא גם את שתיקתנו. זו בזו כרוכות השתיקות. והן ריקות וארוכות כאותם רחובות העצב - העשויים ברזל - ריקים וארוכים, שאודותיהם כתב המשורר נתן אלתרמן.
פניהם חתומים, סתומים, חידתיים. בלתי מפוענחים הם עובדים ועובדים ועובדים. אחרי העבודה, בשעת בין ערביים ולא אחת בעיצומה של החשכה, הם רוכבים על אופניים חלודים (רבים מהם רוכבים על אופני-נוער שהרכיבה עליהם קשה לאנשים מבוגרים), לא אחת בצמיגיהם הרפויים חסרי האוויר, מה שמקשה על הרכיבה ומאט אותה. יש להם זמן. הם לא ממהרים לשום מקום.
כך הם חיים במקומותינו: עובדים, אוכלים, ישנים. האם הם מזכירים לנו במשהו את עצמנו?
בצרכנייה מזדמנת בעיר הסמוכה יקנו ירקות אחדים, בקבוק משקה חריף, כמה פחיות בירה, תבלינים מעוררי עיטוש.
הם מתגוררים במבנים קטנים, חלקם, מחסנים אשר שימשו במקורם לאחסון סחורות, אולתרו למגוריהם הזמניים. האנשים העונתיים. השוהים השותקים, האנונימיים.
"התאילנדים", כך הם מכונים. אפילו שם משפחה אין להם. מזהים אותם לפי ארץ מוצאם. אין הכרח לכנותם בשמם. אין צורך לדייק יותר. בלאו הכי השמות שלהם קשים להגייה ולזיכרון. לפעמים הם נראים שמי שבאו לכאן מכוכב אחר, רחוק אלף שנות אור, או חושך.
זו לא ביקורת. זה תיאור תחושה. אין לי עמם דבר, אף לא שיג ושיח. שום כלום. כשאני עובר מול מי מהם אנחנו מצליבים מבטים, נפגשים בעיניים. לא קורה שום דבר. שום ניד עפעף, שום זיע ראש. כמו זרים גמורים אנחנו הולכים לדרכינו.
מה אנחנו יודעים על חלומותיהם, על געגועיהם, על כאביהם, על עוניים. מה אנחנו יודעים על אהבותיהם, על תשוקותיהם, על דמיונותיהם. איכפת לנו בכלל? למי איכפת? סליחה, מישהו אמר "לי"?
ציונות 2004. אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה. נכון. אם אפשר, עם קצת עזרה מאנשים בני בלי שם שיודעים לעבוד נפלא - מה יש לדבר - ושותקים שתיקה ממושכת.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
