הפרוטוקולים של זקני ציון: מהדורת נדב איל

בספרה "השקר מסרב למות", מציגה השופטת הדסה בן-עתו את סיפורה של תיאוריית הקונספירציה המפורסמת ביותר במאה השנים האחרונות: הפרוטוקולים של זקני ציון. כל מי שקורא את הספר, מתקשה להבין ולהאמין עד כמה קל לשכנע אנשים כה רבים, נוצרים, מוסלמים ואף יפנים, באמיתות העלילה המטורפת הזו.

העיתונאי נדב איל התקנא כנראה בהצלחתם של הפרוטוקולים, והחליט לחבר תיאוריית קונספירציה דומה, בה ממלאים מנהיגי ישראל את תפקידם של זקני ציון בעלילה המקורית.

בסדרת הכתבות שפרסם איל בעיתון מעריב, הוא מתאר את הקשר שקשרו הפוליטיקאים מכל המפלגות עם מספר בעלי הון, קשר שמטרתו להפוך את עם ישראל לעם עבדים מזה רעב. על-פי איל, האמונה שישראל היא מדינה דמוקרטית היא אמונת הבל, כי האמת היא שלא חשוב בעד מי נצביע, תמיד נצביע בעד אחת משלוחותיה של אותה מפלגה סודית. השלוחות השונות הוקמו רק כדי שלא נבין שבדומה למצרים, גם ישראל היא מדינה של מפלגה אחת, שהדרך היחידה לסלקה מן השלטון היא דרך המהפכה.

מאמרים מסוג זה היינו מצפים למצוא באתר אינטרנט נידח של קבוצת טרוצקיסטים או אנרכיסטים עם מבט מוזר בעיניים. פרסומה של סדרת הכתבות בידי יורשיו של ד"ר עזריאל קרליבך, מציין שלב נוסף בתהליך ההתדרדרות של התקשורת הישראלית. ניתן לנחש שבשלב הבא נקרא במעריב שאחמדינג'אד הוא בעצם סוכן המוסד, שהכת השלטת בישראל מנחה אותו לאיים עלינו כדי להסיח את דעתו של עמנו המטומטם ממצבו הכלכלי הנואש.

ובדומה להצלחתם של הפרוטוקולים, זכו גם מאמריו של איל להצלחה מסחררת ולגל של מכתבי הזדהות. בראש המהפכה החליטו עורכי מעריב להעמיד את צמד היחפנים יצחק הרצוג ושמעון שבס, והוכיחו שדווקא חוש הומור יש להם.

ברור לחלוטין שלא איל, ולא העורכים שפרסמו את יצירותיו, מאמינים באמת בעלילה המטורפת. אך סביר שהמניע העומד מאחורי הפרסום הוא אי-הימנעותו מפרסום טענות הרחוקות מהאמת. וזה בדיוק מה שעשו מחבר הפרוטוקולים של זקני ציון ואלה שפרסמו את יצירתו. ההבדל היחיד הוא שהם היו גויים אנטישמיים, ואילו עורכי מעריב הם מוכרי עיתונים אובדי-דרך.