הפלישה לקרקעות ציבוריות הפכה בשנים האחרונות למכת מדינה. הקלות הבלתי נסבלת של סיפוח קרקע ציבורית מול אוזלת ידן של הרשויות, הופכות את ההשתלטות לתופעה מדאיגה. סיפוח הקרקעות לסוגיהן השונים נוגס בכל חלקה טובה, חוצה את כל חלקי הארץ וקיים בכל חתכי האוכלוסיה, ממשפחות בשכונות מצוקה בדרום תל אביב ועד שכונות יוקרה בצפון.
השתלטות על קרקע זו משימה קלה להחריד וברוב המקרים היא גם משתלמת. כל שצריך הוא לתפוס חזקה על קרקע ציבורית ולסמוך על אוזלת ידן של הרשויות שתעשה את העבודה. בחלוף הזמן ייאלצו הרשויות או יזמי פרויקטים, האמורים לבנות על הקרקע, להגיע להסדר, במסגרתו יינתן פיצוי על הפינוי. במקרים רבים הסדר כזה הוא הברירה היחידה ליזם שרוצה להתחיל לבנות על הקרקע שרכש.
אחד המניעים הכלכליים לפלישה הוא קבלת פיצוי מטעם המדינה. פיצוי שכזה מתקבל במסגרת פרויקטים של התחדשות עירונית או בשמם המוכר יותר, "פינוי בינוי" - פינוי התושבים ובנייה רוויה על הקרקע, שתגדיל משמעותית את מספר יחידות הדיור בשכונה. מה שקרוב אלינו מאוד ולא רק בסגירת מרפסות וחדרי שינה בלתי חוקיים, היא הבניה הבלתי מוסדרת של הבדואים, כמו הבניה הבלתי מוסדרת במקומות נוספים ברחבי הארץ,המחייבת התייחסות יסודית ומקיפה.
כבר בימיה הראשונים של המדינה, העלה דוד בן-גוריון על נס את הצורך ביישוב הנגב, אבל מי שפירש בפועל את חשיבות ההתיישבות הזו, היו דווקא הבדואים. הם התיישבו בשטחים הפתוחים וניהלו שם את חייהם. בעשרות השנים שחלפו מאז, גדלו החמולות שלהם והתרחבו, ואיתם התרחבו גם השטחים שתפסו הבדואים למטרות מגורים.
ממנהלת הבדואים בדרום מסבירים כי קצב גידול האוכלוסיה הבדואית הוא הגבוה בעולם. "האוכלוסיה הזו מכפילה את גודלה מדי 15 שנים בערך", נמסר, "וכך, אם כיום מונה האוכלוסיה כ 155 אלף נפש, הרי שבשנת 2020 יחיו בנגב למעלה מ 300 אלף בדואים.
בנוסף, רק 60% מהבדואים מתגוררים ביישובי קבע, כאשר חלק מהיישובים האלו נבנו רק לאחרונה, כחלק מהניסיון לפתור את הבעיה. מדובר בשבעת יישובי הפרברים רהט, כסייפה, שגב, שלום, ערערה, לקיה, תל שבע וחורה. שאר הבדואים מתגוררים במבנים שנבנו בניגוד לחוק, המשתרעים על פני שטח של כ 600 אלף דונם. בדואים אלה מכונים "הפזורה".
במהלך השנים, שינתה הפזורה הזו עד לאין הכר את מרחבי המדבר, הנקי. המאהלים הגדולים שהקימו הפכו לפחונים כעורים, וסביבם הוקמו מזבלות, שכללו פסולת של תיעוש ובניה מהעולם המערבי, כמו גרוטאות של מכוניות וחומרי בניה.
הבעיה הלכה והחמירה עם השנים, אבל אף אחד לא ניסה להתעמת איתה ישירות. הרשויות אומנם הבינו כי חייב להימצא פתרון לצורת המגורים הזאת, אך היה גם ברור שאסור להכריז מלחמה חזיתית על התושבים. הרי מדובר בציבור החי בשלום עם מדינת ישראל, כשרבים מתוכם מתנדבים לשרת בצה"ל. מה גם שישובי הקבע שהוקמו עבורם לא ממש ראויים להיקרא ישובים וסובלים מכשל ניהולי של הרשויות.
בנוסף, עמדה בפני הרשויות בעיה נוספת, פנים-בדואית, של היעדר סמכות אחת, מוסכמת ומתואמת. אם בעבר היה שייח' לכל חמולה, שדאג ליישב סכסוכים ואי הבנות, הרי בשנים האחרונות התפצלו הבדואים לפלגים קטנים ולכל משפחה יש ראש משפחה. וכך, רק כדי ליישב את שבט התראבין במגרשים ממזרח לרהט, היה צורך בניהול מו"מ ארוך ומתיש עם שמונת הפלגים של השבט.
תוכנית שיצאה לדרך באמצע 2004 הציעה מהלך שלא היה נראה שהבדואים יפסידו ממנו. הבדואים שיחליטו לעבור ליישובי קבע יזכו ליחס מועדף, בלי לעבור בדיקת זכאות ביחס למצבם הכלכלי. המדינה תספק להם אדמות בחינם, וכן תיתן מענקי מעבר לכל משפחה באופן אוטומטי.
הבדואים שיעברו ליישובי הקבע יקבלו בתים צמודי קרקע, בצפיפות קטנה יותר מזו הנבנית בערים, וכל זאת, למרות שאין בידי הבדואים ניירות ובעלות מוסדרת על הקרקע. מדובר בהטבות ייחודיות הניתנות לבדואים על-ידי המדינה. אין אף מגזר בארץ שנהנה מהצעות נדיבות דומות. התוכנית עדיין בביצוע אך נראה כי הפוליטיקאים נציגי הפזורה אינם מייצגים את הלך הרוח הכללי בקרב הבדואים.
מבקר המדינה קובע בדוח השנתי שלו כי "העדר אכיפת החוק - התופעה של פלישה לאדמות מדינה ושל בנייה בלתי חוקית צוברת תאוצה ככל שמתרבה האוכלוסיה וככל שאכיפת החוק לא מתבצעת. כיום, קיימים ריכוזים שגורמי השלטון ממאנים להיכנס אליהם. העדר אכיפה הן לעניין פלישה לאדמות מדינה והן לעניין בנייה בלתי חוקית, רק מחזקת את אחיזת הפזורה בריכוזים הבלתי מתוכננים, והפך לתופעה פסולה של שימוש במשאבי מדינה ללא כל תשלום למדינה, (פרט לדמי החכירה המזעריים הנגבים בגין החכרה למרעה) וללא תשלום מסים וארנונה." ומה אדוני עושה? ומה הממשלה עושה?
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
