בעוז ובהדר: 19 שנים לפטירתו של בגין

"כשהייתי בבית"ר, בפולין, כשמישהו רצה להביע את אהבתו לחברה שלו ולומר לה עד כמה הוא אוהב אותה - וגם אני הייתי כזה כשהייתה לי חברה - כשרציתי להביע את עוצמת אהבתי אליה הייתי אומר לה: 'אני אוהב אותך כמו שאני אוהב את ארץ ישראל'". כך סיפר פעם בגין לגאולה כה¹. כהן אמרה כי אם מישהו כיום היה מתבטא כך היו מאשפזים אותו..

אהבת ישראל, אהבת יהודים באשר הם, ללא 'סלקציה', צניעות, יושר, אחריות אישית - כל אלו מתאגדים לכדי מורשת. מורשת מופלאה שלא תשכח מעל פני ההיסטוריה של עם ישראל: מורשת בגין. מורשת בגין היא גם התגלמות העם היהודי - כך הרגיש את עצמו. היום, אפשר לומר: מנחם בגין היה ראש הממשלה "הכי יהודי" שהיה בישראל.

בגין, השואה ו'המרד': "המרד צמח מן האדמה ומן הדם"²

הכבוד הלאומי הוביל את בגין משך כל שנות חייו. בגין, ראש ממשלה ניצול שואה, שאיבד את כל משפחתו (פרט לאחותו רחל) על-ידי חיות הטרף הגרמניים, ראה במרד בבריטים את הצלתו של 'הכבוד הלאומי'. בשונה ממנהיגים אחרים בגין הסיק מסקנות ממשיות מהשואה ולא השתמש בה לצרכים פוליטיים או כלכליים: שואה נוספת עלולה להתרחש; אין לסמוך על העמים.

"גם הדם, דם אחינו השפוך, שצעק אלינו מן האדמה הנכרית, המריד לבבות ונתן כוח למורדים. עם אישורן של הידיעות על הטבח באירופה, חשנו, שעלינו להלחם לא רק למען חירותו של עמנו, כי אם למען עצם קיומו. הנותר לנו מה להפסיד? השאלה לא הייתה רטורית". [המרד, ע"מ 54].

בגין ניצח את הבריטים. הבריטים הבינו שאי-אפשר עוד לשלוט בארץ ישראל בלי מאבק ממושך ואכזרי. פיצוץ מלון המלך דוד היה הקטליזאטור שהביא להחלטה לעזוב. "אנו נלחמים, משמע אנו קיימים!", כתב בגין בספרו המרד וחתם: "העם חושב ובניו, עם מחשבותיהם ועל-אף מחשבותיהם, הופכים לעדר עבדים - או לסבון. יש זמנים, שבהם כל עצמותיך תאמרנה: כבודך כאדם, הוא בהתנגדות לרשע".

בגין תיאר את "אגדת הכח העברי" הנפוצה בקרב הערבים בעקבות המרד האנטי-בריטי וכהרגלו השתמש ברגש היהודי: "עמדו לנו בעזרת צור ישראל וגואלו, כמה גורמים. מעל הכול הצילתנו גבורת ישראל, שחודשה על אדמת המולדת, בייחוד בשנות המלחמה והמרד, בקרב הנוער העברי כולו". בגין הדגיש בספרו מילים אלו.

השילומים: "היום אתן את הפקודה: כן!"

עצרת ההמונים ב-7 בינואר 1952 הייתה לציון דרך בחיי המדינה. זו הפעם הראשונה שהיה ניסיון של האופוזיציה למנוע מהכנסת החלטות דמוקרטיות. בגין שהיה ידוע כדמוקרט מובהק שחרר את הנצרה; לא פרשת 'אלטלינה' ולא 'הסזון', אז נשבע "לא למלחמת אחים", לא הציתו את אש הכאב האידיאולוגי הלאומי והאישי כמו פרשה זו. "כאשר יריתם בי בתותח נתתי את הפקודה: לא!", נאם בגין ושלהב את המפגינים, "היום אתן את הפקודה: כן!". בגין כינה את הצעת הפיצויים הגרמניים כ"המקרה מחפיר ביותר בתולדות עמנו". למילותיו של בגין היה ערך רגשי ולאומי, בו ראה לנגד עיניו ראש ממשלה יהודי מנהל מו"מ עם רוצחי משפחתו האישית והיהודית הקולקטיבית.

"בשעה מרה זו נעביר לנגד רוחנו את אבותינו הקדושים, אימהותינו הטבוחות ותינוקותינו שהובלו במיליונים לטבח על-ידי השטן שיצא מתחתית הגיהינום להחריב את שארית עמנו.לא היה אכזר אחד בעולם אשר העיז להגיע למעשה תועבה במימדים כפי שנעשו על-ידי המרצחים הגרמנים. את אבי הזקן, יחד עם עוד חמש מאות יהודי בריסק, הוציאו אל הנהר וטיבעום שם. נערות תמימות נקברו שראשיהם למטה. תינוקות נקרעו מזרועות אימותיהם ונשלחו אלי כבשן ואש ³".

בגין המשיך לכאוב ולנאום, לנאום ולכאוב על "הכבוד היהודי" הנמכר בעד בצע כסף: "והנה היום הזה, ארבע שנים לאחר האתחלתא דגאולה, עומד ראש ממשלה העברי ומודיע כי ילך לגרמניה בכדי לקבל כסף, כי ילך בעד בצע כסף למכור את כבוד עם ישראל ולהטיל עליו חרפת עד".

בגין המשיך והרחיב את נאומו. הוא אמר כי "כל גרמני הוא נאצי", וכינה את בן-גוריון במילים חריפות: עריץ קטן, ופושע שאינו מוסר לעצמו דוח על עומק השואה. "אנו אומרים שניתן את הנפש [...] גם אם נגזר עליי למות, וגם אם נגזר עליי לא לראות את בני הקטן בשמחתו - מאשר לראותו בחרפתו", אמר וסיים את נאומו הקשה ולא שכח, כהרגלו את עולי הגרדום: "נרים כולנו יד ונשבע בשם ירושלים, בשם עולי הגרדום, בשם זאב ז'בוטינסקי. באם אשכחך חרפת ההשמדה - תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרנה, אם לא אעלה חרפת ההשמדה בראש יגוני. בני ירושלים, למערכה! על כבוד ישראל ועתידו! כה ייתן ויוסיף אלוקי ישראל!"

ההמון החל להסתער על בניין הכנסת, וחלקם ניסה לחדור למבנה. חלונות נופצו, והחלו להיאסף פצועים רבים אל בתי החולים. יו"ר הכנסת הרחיק את בגין לשלושה חודשים מהכנסת. תדמיתו של בגין נפגעה (עוד יותר) בעקבות העצרת האלימה.

ניצחון האהבה על השנאה

במובן מסוים, ניצחון הליכוד בראשות בגין בשנת 77', הוא ניצחון אהבת ישראל והעולים ממזרח על שנאת האחר של ידי הממסד השמאלי בצורת התנשאות וגזענות גלויה. בעוד הממסד (בחסות עיתון 'הארץ', 1949⁴) כינה את עולי המזרח "פרימיטיביים" וטען ש"הם טובים רק במעט מהערבים", פנה אליהם בגין ב"אחי ואחיותיי". עולי המזרח היו בטוחים כי בגין הוא "משלהם". כך היה גם בניסיון למנוע עלייה של זקנים וחולים ממרוקו: "פיקוח נפש דוחה לא רק שבת, אלא גם את פיתוח המשק לעתיד רחוק יותר", השיב בכנסת לניסיון (הרע) של הסלקציה.

ניצחונו של בגין הוא ניצחון הכבוד הלאומי על ההתרפסות, על מה שכינה "מחלת האשליות" של השמאל, ניצחון העוז וההדר על החולשה הלאומית - אותה אנו חשים ביתר שאת מאז הסכמי-אוסלו.
ניצחונו של בגין הוא ניצחון האופי היהודי על האופי הרב-תרבותי הנותן אותותיו כיום.

"זה היה לא רק ניצחון של דמות ציבורית [...] זה היה ניצחונה של ענווה; ניצחונו של מי שגידל שלושה ילדים בשני חדרים וחצי; ניצחון של 29 שנים של כתיבת תשובה לכל מכתב שקיבל, בכתב ידו", כותב ד"ר גרוזברג בספרו. "בגין אמר פעם שלא לענות למכתב זה כמו לא ללחוץ יד המושטת אלייך".

ניצחונו של בגין הוא "ניצחון הדמוקרטיה על האריסטוקרטיה⁵", ניצחון חברתי ולא ניצחון פוליטי. מורשת איננה אירוע בודד, אפילו יהיה ניסיון (רע) לשים קץ לעימות הערבי בישראל.