מנחם בגין התחנך על ברכיה של תורת ישראל יחד עם אהבה עזה לארץ ישראל. אמונתו בזכותו הנצחית של עם ישראל על ארץ ישראל בשלמותה ההיסטורית, משולבת בנימוקי ביטחון להבטחת עתיד ישראל ובניה. האידיאולוגיה שלו התמקדה במאבק על שלמותה של ארץ ישראל המערבית, דהיינו: אי-ויתור על שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, וחתירה להחלת הריבונות הישראלית על שטחים אלה במסגרת של הסדר קבע עתידי.
בחתימת חוזה השלום עם מצרים ראה בגין אינטרס ראשון במעלה, מפנה היסטורי במעמדה של ישראל במזרח התיכון והזדמנות להפסקת שפיכות הדמים. יחד עם זאת, בכל מהלך פגישותיו עם סאדאת וקרטר בקמפ דייוויד, באה לידי ביטוי השאיפה לשמור על ארץ ישראל מכל משמר. כאשר בגין ויתר על שליטה ישראלית בסיני, ביקש בכך להבטיח ריבונות ישראלית מלאה בארץ ישראל המערבית כולה, כולל ירושלים. "אנו תובעים לעצמנו את יהודה, שומרון וחבל עזה לא בזכות הכוח אלא בכוח הזכות", הכריז. בקבלו את
פרס נובל לשלום לשנת 1978 יחד עם סאדאת, אמר: "הפרס מגיע לא לי, הוא מגיע לעמי, על הסבל הרב שנפל בחלקו, על האבידות הכבדות שאבדו לו, על אהבתו את השלום וכיסופיו העמוקים אליו".
בגין החשיב עד מאוד את "עליונות המשפט" הן במישור החוקתי והן במישור החברתי. ידועה האימרה מתוך נאום שידור הרדיו שלו בעת קום המדינה: "ובמדינתנו פנימה יהיה הצדק השליט העליון, השליט גם על שליטיה", ופרט לכך כתב: "חייב העם, אם הוא בוחר בחרות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר משהוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של 'עליונות המשפט'".
מיד עם היבחרו לראש הממשלה, יזם בגין את פרויקט שיקום השכונות, שבא לקדם את השכבות החלשות בעיירות הפיתוח ובערים הגדולות. בקווי היסוד של ממשלתו קבע: "פעולה למען ביטול העוני והושטת עזרה למשפחות ברוכות ילדים, במיוחד בדיור ובחינוך" (בעוד שהוא עצמו, עד לבחירתו לראש הממשלה, התגורר עם בני משפחתו בדירת קרקע בת שני חדרים בתל אביב). ביוזמתו, אישרה הכנסת באפריל 1978 את הצעת החוק, לחינוך חינם לגילאי 17-16.
משך כל תקופת כהונתו שקד בגין על הקמתן של התנחלויות רבות ביהודה ובשומרון. "מדי פעם שנפגשתי עם קרטר", סיפר בנאום שנשא בתל אביב ביוני 1981, "הוא היה אומר לי: 'מיסטר פריים מיניסטר, ההתנחלות שלכם היא בלתי חוקית והיא מכשול לשלום'. ואני הייתי משיב לו: 'מיסטר פרזידנט, ההתנחלות שלנו היא חוקית והיא תחזק את השלום'. כך דיברנו ארבע שנים. הוא בשלו ואני בשלי. ובינתיים
הקימונו מאה ארבעים וארבעה יישובים חדשים! לא נכנענו לשום לחצים". "ולאלה שטענו, שאסור לנו להקים התיישבויות במקומות שבהם יושבים ערבים, הייתי משיב: איך נבנתה ארץ ישראל? איך נבנתה חניתה ב-1938, אם לא על-ידי הליכה ללב היישוב הערבי...? ואם יש יפי נפש שמעקמים את האף, אז שהאף שלהם יהיה עקום...".
ביום 14 בדצמבר 1981 יזם בגין את "חוק רמת הגולן", אשר החיל את המשפט הישראלי על רמת הגולן. בגין יצא מבית החולים לכנסת בכיסא גלגלים, על-מנת להעביר את החוק בכל שלוש הקריאות הדרושות ביום אחד: "לא יימצא איש, שלמד את תולדותיה של ארץ ישראל, שינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של
הארץ", טען בנאומו בכנסת. וכשארצות הברית זעמה והממשל הודיע כי אינו מכיר בו. הגיב בזעם: "האם אנחנו מדינת ואסלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות?".
ביום 7 ביוני 1981 הורה בגין על הפצצת הכור האטומי בעירק. הפעולה תוכננה במשך מספר חודשים ונדחתה מספר פעמים קודם לכן. ביום שלמחרת, בשלוש בצהריים, הודיעה הממשלה כי הכור העירקי הושמד על-ידי חיל האוויר הישראלי. גורמים בשמאל הישראלי - ובראשם
שמעון פרס, שהתנגד עוד קודם לכן לתוכנית - טענו כי הפעולה היא התגרות חסרת-תקדים במדינות העולם ואינה יעילה למטרת עצירת ההתחמשות הגרעינית העירקית. יתרה מזאת, הם אף אמרו כי הפעולה, או לפחות פרסומה ולקיחת האחריות הישראלית עליה, היא תרגיל בחירות. לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, נראתה ההפצצה בעיני רבים כצעד נבון, אשר תרם לביטחון מדינת ישראל והעולם, ומאה חברי-כנסת חתמו על מכתב לבגין המודה לו על יוזמתו.