צונמי בקולנוע ובמיילים

הצונמי שפקד את יפן מזכיר את הפתיחה לסרטו של קלינט איסטווד, "מכאן והלאה" (Hereafter), שממחיש בצילום מקרוב את התפרצותו האדירה של נד המים לעיירת נופש שלווה.

קיבלתי את הקטע בדוא"ל ללא שם הסרט וללא כל פרטים נוספים. הצפיה בו לא הייתה נוחה, למרות שידעתי שזה סרט מבויים ולא המציאות של מעצמת המזרח הרחוק. אלה שלוש וחצי דקות מדהימות ולא קלות, שמסתיימות במראה מקרוב של אשה שוחה, נאבקת וטובעת למוות.

כעבור ימים אחדים הגיע בדוא"ל אחר סרטון נוסף. אותו מקום, אותו אירוע, אותן תמונות. אבל הפעם לא הקטע הערוך מן הסרט, אלא ה"בישול". קטע הסרט כפי שערכו אותו בעזרת מחשב. הפעלולים, גלי הים, הבתים הקורסים, האנשים הנאבקים והמכוניות הנשטפות בזרם - הכל הכל במחשב. הבמאי ישב ליד הטכנאי וזה הרים את הגלים והוריד, העביר את המכונית והפיל את הבניין. וכשהבמאי ביקש, הכל חזר בהילוך לאחור כדי לביים מחדש את האסון - [קישור].

גיליתי משהו מאחורי הקלעים של תעשיית הסרטים. משהו, שאינני ער לו ואינני מקדיש לו תשומת לב. כשאני רואה סרט בקולנוע או בטלוויזיה, אינני שוקל ובודק וחושב כיצד הוא נוצר. סטודנטים לקולנוע וגם מבקרי קולנוע מחפשים את המקור והחיקוי ואת הפעלולים והתעלולים. אני מסתפק בתוצאה.

היה מעניין לראות, בהדגמה קצרה, את ה"מטבח" של הסרטים.

מכיוון שאני מקבל הרבה דוא"לים עם הכותרת "לא יאומן!!!" ו"איך עשו את זה???"- הסרטון הזה נתן לי גם את הפתרון לשאלות האלה. הסיסמא שלי הייתה ונשארה: כאשר כתוב "לא יאומן" (לא מוכרחים סימני קריאה...) - אל תאמין.