נסעתי השבוע מתל אביב לחדרה ובחזרה. לפי האתר של אגד, קו 852 אמור היה להגיע למתחם הרכבת בתל אביב בשעה 7:35. הוא הגיע בשעה 7:46. שאלתי את הנהג לפשר איחורו, והוא התפלא: "אני יוצא מהתחנה המרכזית רק ב-7:30, אז איך אגיע לרכבת ב-7:35?" בחזרה אמור היה אותו קו להגיע לחדרה ב-15:00; הוא הגיע ב-15:15.

בשבוע שעבר חזרתי מירושלים לתל אביב. קו 480 היה אמור לצאת ב-16:48 ולאחר מכן ב-17:00. בפועל, יצאו שני אוטובוסים ב-17:00. ואלו כמובן רק דוגמאות נקודתיות, המוכרות היטב לכל מי שמשתמש בתחבורה הציבורית, וזה בלי לדבר על אלופת הבלופים בלוחות הזמנים - רכבת ישראל. כי מי אנחנו? בסך-הכל הלקוחות.

אולי ההדגמה הטובה ביותר לתרבות הישראבלוף שלנו. מינהל התעופה האזרחית שלל את רשיון ההפעלה של חברת סאן-דור, חברת טיסות השכר שבבעלות אל-על. אז מה עושים? - מפעילים את הטיסות תחת שמותיהן של ארקיע וישראייר.

כל התעלול המגוחך הזה נחוץ, כי סאן-דור טסה בשבתות, בניגוד לחברת-האם שלה. זה שמדובר באותם מטוסים ובאותם צוותים - מזה כולם מעלימים עין. זה שמדובר בבעיה הלכתית קשה (אי-אפשר לאכול מכלים שבהם בישלו יהודים בשבת) - מזה אפילו החרדים הטסים באל-על מעלימים עין. העיקר שכולם יכולים להגיד: אל-על לא טסה בשבתות.

משטרת ישראל, הממונה על אכיפת החוק. תמונה שצילמתי השבוע בתחנת אוטובוס בתל אביב.

ישראל לא תהסס להפעיל את מלוא כוחה, לא נהסס להגיב בחומרה, לא נהסס לעשות הכל כדי להגן על חיי אזרחינו. אלו התגובות הבלתי-מהוססות של הדרג המדיני וצה"ל אחרי מקרים חמורים יותר וחמורים פחות של ירי מרצועת עזה.

הבעיה היא, שזה בלוף והחמאס יודע את זה. הרי אנחנו לא באמת פועלים. הרי אנחנו רק מגיבים ולא יוזמים. הרי אנחנו מחכים שטיל נ"ט יפגע באוטובוס של תלמידים ולא מהססים להודיע שלא נהסס. הרי אם חלילה האוטובוס היה מלא, אז התגובה הייתה הרבה יותר חריפה. והתם שואל: מה זאת? מאיפה הטמטום הזה? מאיפה נטישת חובתה של המדינה להגן על חיי תושביה לפני שהם נפגעים, והחלפתה בלא להסס להגיב אחרי שהם נפגעים?

גמר היורוליג יתחיל ב-8 במאי בשעה 17:30. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יתחיל עם השקיעה, בשעה 19:25. הצפירה תישמע בשעה 20:00. קול ישראל כבר הודיע שלא ישדר את המשחק, אם מכבי תל אביב תעפיל לגמר, שכן הוא מתחיל את שידורי יום הזיכרון בשעה 16:30. גם השידור בערוץ 10 מוטל בספק, מסיבות דומות.

אז נכון שפורמלית המשחק כנראה לא ייכנס לתוך יום הזיכרון (אם כי זה די על הגבול, במיוחד אם תהיה הארכה), אבל לא אמרנו כלום על האפשרות של חגיגות ניצחון של האוהדים בחוצות ברצלונה, אם וכאשר. אז לומר שמכבי מכבדת את יום הזיכרון - זה ישראבלוף.

אם יש משהו שמאפיין כדורגלנים ישראלים שיוצאים לאירופה, הרי זה שברוב המקרים הם נוסעים בקול תרועה רמה, ואז מתבקשים לשבת קצת על הספסל, מתחילים להשמיץ את המאמן ואחרי שנה-שנתיים חוזרים הביתה (עם שכר הרבה יותר גבוה, שהרי הם "שיחקו באירופה").

השבוע נדמה היה, שאותה תסמונת מופיעה אצל עמרי כספי, הכדורסלן הישראלי הראשון ב-NBA. השחקן, שבקושי מקבל דקות בסקרמנטו קינגס, אמר באתר האישי שלו, ש"המצב בקבוצה לא אידיאלי בעבורי. יש קבוצות שאוכל להתאים להן, ואני מקווה שמעריכים אותי מספיק כדי לתת לי ללכת לקבוצה בה אוכל לשחק". את זה אומר שחקן ספסל בקבוצה המדורגת במקום ה-26 מתוך 30 ב-NBA. אולי זה לא ישראבלוף, אבל זה מתחיל להיראות כמו ישראפלוף.

אני לא מדבר על הסכומים המטורפים שמשלמות חברות בורסאיות רבות לבכיריהן, אני לא מדבר על הבעייתיות הרבה של תוכניות האופציות, אני לא מדבר על הפערים הבלתי הגיוניים בעליל בין המנהלים לבין יתר העובדים. אני מדבר על הנימוקים לחגיגה הבלתי-פוסקת הזאת.

החברות מספרות לנו, ששקלו היטב את התיגמול, השוו אותו למקובל בשוק, קיבלו חוות דעת, ולבסוף החליטו לאשר אותו. נו, באמת. הרי אנחנו יודעים בדיוק איך זה עובד: במו"מ בין המנהל לבין בעלי השליטה (ואפילו זה לא כאשר מדובר באותו אדם) ובחותמת גומי של הדירקטוריון. הרי אנחנו רואים שאין שום קשר בין הביצועים לבין התיגמול, ושאם כבר יש קשר לחברות אחרות - הרי שהוא תמיד יביא לכך שהשכר יעלה. אז תעשו לנו טובה, ולפחות אל תמכרו לנו את הבלופים הללו.