פרשת אַחֲרֵי מוֹת בסמוך לפני חג הפסח, זה נראה לי די נדיר, אבל מכיוון שאי-אפשר לסמוך על 'זה נראה לי' בכגון דא, אז בדקתי. הלכתי אחורה עד שנת התש"ל ומצאתי שבארבעים ואחת השנים האחרונות זו הפעם הרביעית בלבד שיש קביעות כזאת, שפרשת אַחֲרֵי מוֹת חלה בערב פסח; כך היה בשנים מ"א, מ"ד, ס"ח וכעת בשנת ע"א. לכאורה, סתם אקראיות, אבל כבר לימדנו כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' שגם מה שנראה כסמיכות אקראית, ואפילו אם סמיכות זו נקבעה בסידור לוח השנה העברי לפני אלפי שנים, הכל הוא בהשגחה פרטית וכל קביעות נושאת מסר פנימי שעלינו להתבונן בו בניסיון ללמוד הוראה למעשה. ואמנם לכאורה, מה הקשר בין התוכן של פרשת אַחֲרֵי מוֹת ובין חג הפסח, שיוצא בשבוע המתברך מן השבת בה קוראים את הפרשה הזאת?

ננסה קודם להבין את הרעיון הכללי של חג הפסח, ואם נצליח להבין אותו, אולי זה יעזור לנו להבין את הקשר שלו לפרשת אַחֲרֵי מוֹת. בהגדה אנחנו אומרים: כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. ארבעת הבנים המפורסמים, שבדור האחרון נוסף עליהם הבן החמישי, זה שלא יודע שיש מה לשאול. על כל פנים, השאלות של הבנים מוצגות כבר בתורה והן הועתקו להגדה כי עיקר עניינו של חג הפסח הוא המסר החינוכי. נתמקד בבן החכם שביחס אליו מנחה אותנו משה רבינו [דברים ו']: [כ] כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר, לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת, וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקֵינוּ, אֶתְכֶם. את החלק השני של הפסוק, מָה הָעֵדֹת וכו' שואל הבן והתלמוד הירושלמי אומר שזו שאלתו של הבן החכם. ואמנם ניסוח השאלה שלו מלמד שהוא אכן חכם, כי הוא כבר יודע שיש שלוש רמות של מצוות - עֵדֹת, חֻקִּים וּמִּשְׁפָּטִים, והוא יודע גם ששלושתן מצויות בדיני הפסח.

ומה התשובה שמציע לו משה רבינו - [כא] וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ, עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם; וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה. ולכאורה, איזו מן תשובה היא זו לבן החכם? הרי הוא חכם ואפילו יודע להבחין בין מצוות שהן בגדר עֵדֹת ובין כאלה שהן בגדר חֻקִּים וּמִּשְׁפָּטִים, לבן כזה צריכים לספר שעֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה? את זה הוא עוד לא למד? אלא שהשאלה שלו קצת יותר עמוקה מכפי שזה נראה במבט שטחי; הוא יודע שעֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וגם ההמשך אינו חידוש עבורו. הוא רק לא מבין מדוע, לזכר יציאת מצרים, יש כל-כך הרבה מצוות מעשיות. הרי עיקר הרעיון של יציאת מצרים הוא ברוחניות, לצאת מהמצרים ומהגבולים האישיים, מהקיבעונות החשיבתיים והרגשיים ולהיפתח להתחדשות מתמדת. אז איך הרעיון הזה קשור למצוות מעשיות דווקא? זה מה שמעסיק את הבן החכם ועל כך באה התשובה: עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם.

עונים לו שהשיעבוד שלנו במצרים לא היה רוחני בלבד אלא גשמי, גופני. והגאולה ממצרים, אומנם הייתה לתכלית ראשונית של [שמות ג']: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקִים, עַל הָהָר הַזֶּה, אבל כשם שבשיעבוד היינו בשפל הכי עמוק בכל הרבדים, כך בגאולה, ביציאת מצרים, יש לעבוד את ה' בכל הרבדים, גם עד הנמוכים ביותר. ובהמשך אנחנו אמורים להמשיך ולהזכיר לו כי: [כב] וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם, בְּפַרְעֹה וּבְכָל-בֵּיתוֹ--לְעֵינֵינוּ. [כג] וְאוֹתָנוּ, הוֹצִיא מִשָּׁם--לְמַעַן, הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. האוֹתֹת וּמֹפְתִים פעלו גם על הרבדים הנמוכים ביותר במצרים ובכך הפגינו לעיני המצרים (ולעינינו) את שליטתו המוחלטת של הבורא יתברך בכל הרבדים של הבריאה. בשום שלב לא הייתה כוונה שנסתפק בקבלת התורה, ברוחניות. הקב"ה הוציא אותנו ממצרים לְמַעַן, הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. התכלית היא שנחיה בארץ, שנתעסק בארציות, ואותה נעלה לקדושה.

אמנם יכול להיות שלא את הכל אנחנו מבינים, לא מבינים את הטעמים לחלק נכבד מהמצוות, אבל זהו בדיוק העניין: [כד] וַיְצַוֵּנוּ ה', לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה. חֻקִּים, אלה מצוות שטעמן אינו גלוי לנו אבל יש להן תכלית: לְיִרְאָה, אֶת-ה' אֱלֹקֵינוּ. כשמקיימים אותן בקבלת עול, ודווקא במעשה בפועל, זוכים ליראת שמיים. וגם אנחנו אמורים להרוויח מזה: לְטוֹב לָנוּ כָּל-הַיָּמִים, לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. נו, לפי זה מישהו עוד עלול לחשוב שהעבודה שלו חשובה מאוד, שזכה להגיע ליראת שמיים ומגיע לו פרס על זה. אז שלא תהיה טעות, זה בסך-הכל חסד, צדקה שהקב"ה עושה עימנו בכך שמאפשר לנו להתחבר אליו באמצעות קיום המצוות: [כה] וּצְדָקָה, תִּהְיֶה-לָּנוּ: כִּי-נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ--כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ. הדגש הוא על כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ, רק כך מתחברים באמת לבורא יתברך.

האם להינתק מהעולם הגשמי?

אז המסר של ליל הסדר הוא שצריכים לעבוד את ה' ברבדים הגשמיים דווקא, וזהו גם המסר של פרשת השבוע, אַחֲרֵי מוֹת [ויקרא ט"ז]: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה', וַיָּמֻתוּ. את הסיפור על בני אהרון קראנו לפני כארבעה שבועות [פרק י']: [א] וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. הצעד הזה שלהם נבע מהחוויה הגדולה שחוו קודם לכן, כאשר [פרק ט']: [כד] וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; ההתגלות הזאת הפעימה את כולם עד כדי וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם. נדב ואביהו רצו להישאר בחוויה הנעלה הזאת ולכן הקריבו את הקטורת הנוספת. והתוצאה הייתה קשה ומיידית: [ב] וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. שניהם נקברו באותו יום ומיד אחר-כך מצטווה אביהם: [ח] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. [ט] יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--וְלֹא תָמֻתוּ: חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם.

מהסמיכות הזאת מסיקים חז"ל שנדב ואביהוא, "שתויי יין נכנסו למקדש". אבל אין הכוונה ששתו יין גשמי אלא שהשתכרו מההתגלות האלקית שחוו. והציווי לאהרון הוא להימנע משכרות כזאת, שלא משנה מה עוצמת החוויה הרוחנית - בכל תנאי צריכים לשמור על המסגרת הגשמית. זו הייתה הוראה כללית לאהרון ובניו הכהנים, שבעבודת הקודש שלהם עשויים להגיע לחוויות אלקיות נעלות כל-כך עד שהגוף אינו יכול לסבול והנשמה מתנתקת ממנו. כעת, בפרשת השבוע שלנו בא הפירוט. הרי אהרון הוא כהן גדול והמקום הטבעי עבורו הוא בקודש הקודשים, מקום בו חווים שהמציאות היחידה היא מציאותו של הבורא יתברך. באופן טבעי, הוא עלול לרצות להישאר שם, וזה לא מה שהקב"ה רוצה: [ב] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת.

בהמשך הפרשה בא פירוט מלא של התנאים שעל הכהן הגדול למלא כדי להיכנס אל הקודש וגם לצאת בשלום. הפרטים האלה כוללים את העבודה שעליו לעשות שם ואפילו אלו בגדים עליו ללבוש. אחד התנאים הבולטים הוא שעליו לזכור בכל רגע נתון שכניסתו לקודש אינה כאדם פרטי אלא כשליח של כלל ישראל. לא נאריך עוד בנושא זה כעת, אולי לקראת יום כיפור נתייחס יותר לפרטים בע"ה. כעת העניין שלנו הוא במסר המשותף לפרשת השבוע ולחג הפסח, והמסר הוא חינוכי; שעבודת ה' צריכה להיעשות בגשמיות דווקא, שהתעסקות ברוחניות תוך ניתוק מהגשמיות, זה בפירוש לא עבודת ה' וספק אם זו עבודה בכלל, כי מי שעושה את זה - עושה כי טוב לו עם זה, כמו שנדב ואביהוא הרגישו כל-כך טוב עם הקרבה שלהם לה' עד שהתנתקו מהמציאות הגשמית ומתו.

בליל הסדר אנחנו קוראים את ההגדה ובכך מקיימים את הציווי העיקרי של הערב הזה, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ. לא אמירה ולא דיבור, הגדה. במקום אחר אומרים חז"ל כי "להגיד" זה לומר "דברים הקשים כגידים". אמירה היא רַכָּה, דיבור - קשה, והגדה עוד יותר קשה. אז שדווקא בליל הסדר נגיד דברים קשים? מה הרעיון? ובכן, יש מצבים שבהם מישהו נאטם או אוטם את עצמו מפני קבלת רעיון כלשהו ואין ברירה אלא לדבר אליו בסגנון שישבור את האטימה. כך זה עם הבן שאינו יודע לשאול ועוד יותר עם הבן הרשע. הפסוק בשלמותו הוא [שמות י"ג]: [ח] וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה ה' לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם. לבן שאינו יודע לשאול מזכירים בהמשך כי "מִתְּחִלָה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, תרח אבי אברם וכו'" ויש לחשוש שמא הנטייה הזאת לעבודה זרה עדיין קיימת בנו. חג הפסח מזכיר לנו שאנו עבדי ה' ולא עבדים לפרעה שעבד עבודה זרה.

התזכורת הזאת אמורה להספיק לבן שאינו יודע לשאול, כדי להשתלב באווירה של חג החירות, כי האטימה אצלו אינה מכוונת, הוא רק נסחף לאדישות מסוימת. לעומת זאת, לבן הרשע אומרים מילים הרבה יותר קשות: בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה ה' לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם והדגש הוא על לִי, "לי ולא לו, שאילו היה שם - לא היה נגאל" כי מצבו הרוחני לא טוב, הוא מעדיף להיות עבד לנטיות הלב שלו במקום לעבוד את ה'. אומרים לו מילים קשות שעשויות לזעזע אותו בכך שיחשפו בפניו את מצבו האמיתי, שהוא כל-כך רחוק מה' יתברך עד שאילו היה במצרים - לא היה יוצא משם. עבודת ה' בגשמיות העולם אינה מדברת אליו, הוא טוען שאין קשר בין רוחניות לגשמיות ובהחלט מספיק להיות אדם טוב שחותר לרוחניות ברמה המופשטת. אבל התורה אומרת אחרת, והראיה היא שהמצווה הבאה מיד אחרי וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, היא מצווה מעשית, התפילין: [ט] וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה', בְּפִיךָ: כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם.