לשנות את החוק לרוצחים

מאז השואה, בה נרצחו שישה מיליוני בני עמנו בתאוות רצח שלא הייתה כדוגמתה, חשבנו שזהו השיא של השפלות אליה יכול להגיע בן-אנוש. מסתבר שדווקא בארץ אבותינו, שהובטחה לנו על-ידי הקב"ה כבר מקדמת דנא, קיימים רוצחים מתועבים לא פחות, ואולי יותר מאשר הנאצים.

לכן, חובה עלינו לעשות רוויזיה בחוק הדין למות לנאצים ועוזריהם, ולהרחיבו לפושעים כמו אלה שטבחו את רויטל אוחיון וילדיה בקיבוץ מצר השוכן בתוך הקו הירוק, והשייך למפ"ם, או לרוצחי משפחת פוגל באיתמר, שגרים בשכנות, בעוורתא, וכל יתר הרוצחים המתועבים הנחושים להשמיד את עמנו.

אם בתקופת המלחמה בעמלקים ציווה שמואל הנביא את שאול המלך להשמיד את כולם כשינצח בקרב, ולא להותיר בחיים אדם או בהמה מהם, ועל כך שלא מילא הוראה זו שילם בתבוסה ובהתאבדותו על הגלבוע - היום זה נכון עוד יותר.

אם לא הרסנו את בתי המרצחים בו ביום בו התגלו והודו בפשעיהם, ואם לא דנו אותם מיד לתלייה כי באין אונותנו החוק לא מכיל גם מפלצות בנות זמננו - אין לנו תקווה להתקיים כאן.

על מרצפת אחת במסיבה לא יכולים לרקוד שני זוגות. אין מקום ברצועת הארץ הקטנטונת שלנו לעוד אוכלוסיה בנוסף ליהודית, בפרט אם האחרת מורכבת מחבר מרצחים בלתי נלאים, שהמציאו לעצמם ישות לאומית שלא הייתה ולא נבראה. שום "משא-ומתן" שאינו קיים במציאות אלא במוחם הקודח של יפי הנפש וחלשלושי האופי, שום מו"מ לא יביא לכאן את השלום. השלום שרד במדינה העברית רק לאחר כיבושים ומלחמות. כך היה בימי דוד (המלחמות והכיבושים), וכך היה בימי אלכסנדר ינאי שספח אליו את כל מדינות האזור - והשלום בימי אשתו שלומציון.

ולו היו לנו מנהיגים אמיתיים לאחר ניצחון הכיבוש והמלחמה בששת הימים, שהיו מספחים את יהודה ושומרון מיד לישראל, כשם שמאוחר יותר עשו זאת לגבי הגולן וירושלים - היינו מצויים היום בעמדה שונה לגמרי. לא היינו מצטיירים כחלשים, אלא כבעלי המילה הקובעת.

על-אף סנטימטר ממדינת ישראל אין להתמקח. התמקחות כזו תזכיר את התמקחות ראשי היודנראט בפני הנאצים על כמה ילדים וזקנים להקריב למשרפות, בתקווה שבכך ישביעו את תיאבון הזאב הנאצי. מה שהוכח כאיוולת גמורה. אנו לא רוצים להירשם בהיסטוריה ש"הלכנו כצאן מובל לטבח". אנו לא מצויים על אדמת נכר, כלואים בגטאות, חסרי-אונים וחסרי נשק. ומכיוון שכוח ההרתעה שלנו עוטה בעשן הרכרוכיות וה"תשוקה לשלום" בכל מחיר - אין לו כבר השפעה על אויבינו. מכאן, שרק נחת זרוענו בתגובה הכי קשה שאפשר על כל פגיעה בחיי יהודים כאן - רק תגובות חזקות תהיינה גם אימתניות, ובעלות אימפקט על השרצים המבחילים סביבנו.

בשום מחיר אין להשאיר את הרוצחים בכלא הילטון, כדי שישוחררו במהרה בעסקת שבויים הבאה. נקווה שהרשות השופטת תאזור אומץ, ותחרוג מהפוליטיקלי-קורקט שלהם שכבר איבדה את טעמה הטוב, ושיחילו את דין המוות גם על הרוצחים מסביבתנו הקרובה ובני-ימינו.