|
|
|
|
איתמר לוין
כאשר הכדור יעבור לידי חברי הכנסת, ריבלין יהיה מחויב להעניק את המנדט למי שיקבל רוב  התערבות של בג"ץ במצב הזה תהיה רמיסה גסה של עקרון הפרדת הרשויות וזלזול בוטה ברצונו הברור של הבוחר
|
|
|
|
|
יואב יצחק
הדיווח יימסר לנשיא בפגישה שיערכו עמו נתניהו וגנץ יחד נתניהו הוא שיכריז בכנסת על הקמת הממשלה ויציג את השרים ואת מחליפו בהגיע הרוטציה בדרך זו "עוקפים" הצדדים קשיים במסירת מנדט לנ...
|
|
|
|
|
איילת פישביין
פרופ' יצחק בריק ראש האגודה הישראלית לגרונטולוגיה טוען: משרד הבריאות מפלה לרעה את אוכלוסיית בתי האבות בהתמודות עם מגיפת הקורונה למרות שמדובר באוכלוסייה בסיכון, הבדיקות הנדרשות לא ...
|
|
|
|
|
עו"ד אלינור שטרק
כאשר החיים יחזרו למסלולם, יתבקשו בתי המשפט לפסוק במאות מקרים בהם ייטען שהמגיפה סיכלה את האפשרות לקיים חוזים חשוב לנהל בזמן אמת רישום של האירועים והשלכותיהם, כדי שניתן יהיה להוכיח...
|
|
הבלוגרים הנקראים ביותר ב- News1
|
|
|
|
|
בוררת ומגשרת הילה גרסטל. ילידת 13.6.1955, ישראל. נשואה לראובן ולהם שני ילדים.
ב-1973 סיימה את לימודיה התיכוניים בתיכון עירוני בהרצליה. בשנים 1975-1973 שירתה בצה
|
|
|
|
|
|
|
כלכלן איתן ששינסקי (נולד: 29 ביוני 1937), כלכלן ואיש אקדמיה ישראלי.
|
|
|
|
|
|
|
סופר, עיתונאי תום שגב (נולד: 1 במרץ 1945), עיתונאי, פובליציסט והיסטוריון ישראלי.
|
|
|
|
|
|
הכל יודעים, שהחיים הם מחלה טרמינלית, אבל אף אחד לא חושב על כך, אלא כשהוא מגיע ממש ממש לסוף הדרך
▪ ▪ ▪
הסופר אופיר טושֶה גפלה ברא עולם דמיוני בעיר דמיונית בארץ דמיונית כדי לתאר אנשים מציאותיים.
באינוביל שבמדינת קרמנדין הופיע נער, הסתכל בעיניהם של תושבי המקום ורשם על דף נייר מתי בדיוק ימותו. כך ניתנה לכל אחד מתושבי אינוביל המתנה (או הקללה) לדעת את מועד "תפוגתו". בגיל 18 יכול כל אחד לבוא אל הבית הכחול שבראש הגבעה, לקבל את התיק האישי שלו ולדעת את התאריך המדויק.
ב-2004 כתב אופיר טושֶה גַפּלָה את ספרו הראשון "עולם הסוף", ובו ברא את העולם של אחרי המוות. כמובן, עולם דמיוני. עכשיו ברא עוד עולם דמיוני, שהוא מעין מחשבת-המשך לספרו הקודם.
הכל יודעים, שהחיים הם מחלה טרמינלית. אבל אף אחד לא חושב על כך, אלא כשהוא מגיע ממש ממש לסוף הדרך. אז איך חיים אנשים, שיודעים את המועד המדויק? את זה מנסה לספר אופיר טושה גפלה בסיפור מקסים, שכורך אירועים שלא ייאמנו עם אנשים מציאותיים ותגובות של בשר ודם.
גיבורת הספר, דורה מאטר, מספרת בפרק הראשון: "אנשים, כמו שאמי אומרת, הם יצורים לא הגיוניים בעליל. הנה הגיע הרגע, שלו חיכו כל כך הרבה זמן, ומה הם עושים? מחכים עוד קצת. לא בוער להם, הם אמרו.
"שקרנים. כולם מתו לדעת, אבל דחו את הקץ. כאילו ישתנה משהו במשך השבוע הזה"...
בהמשך הפרק, פוגשת גיבורת הספר את חברתה, ברונה טילר, שיורדת מן הגבעה אחרי שפתחה את תיקה האישי: "הבחנתי באדמומית הכעורה, שהכתימה את עורה באזור הסנטר, לחי שמאל והאף, והתפשטה אל השטחים החיוורים, עד שלא הותירה זכר מן הצחור המוּכר והרעיפה סומק מלא על תוויה. יתרה מזאת, ברונה הסרגלית, השוקטת, השרפית, מיררה בבכי מזעזע ואילם שהרטיט כל נקודה בפניה"...
ברונה איננה יוצאת דופן בתגובתה למידע על תאריך התפוגה האישי. אבל לא כל תושבי העיר נוהגים באותה דרך - יש שרוצים להספיק את המירב ויש שעוסקים בתכנון אירועי הסוף ואף את ההלוויה.
עיריית אינוביל אפילו קבעה עובדת סוציאלית, שתפקידה ללוות את האנשים בהכנותיהם לסוף שמועדו ידוע.
במציאות, בני אדם אינם הגיוניים כל כך. גם בסיפור הדמיוני הזה, החיים אינם שונים מן המציאות המוכרת. ידיעת המוות (אימת המוות?) משפיעה על ההתנהגות, אך איננה משנה אופי. כך נוהגת דורה מאטר כאשר מוכר בחנות המוזיקה מתנפל ומנשק אותה בעל כורחה, ואחרת נוהגת הצעירה המתבגרת כלפי אלה, שאותם היא דווקא רוצה לנשק.
אבל אילו הכל היה טבעי, פשוט ומובן, לא היה זה ספרו של אופיר טושה גפלה. בדמיון יוצר הוא בורא גיבורים מציאותיים ואל אנושיים כאחד.
לא כולם רואים באותו אור את ידיעת יומם. תושב העיר, ברודין קַלוּסק, עוזב אותה ואת מולדתו ומסביר: "המוות הוא בן בליעל, קרנף. כמו בריון חסר מעצורים, הוא לא מפעיל שיקול דעת. הוא חזירי, דוחה, זחוח ותאוותן. הוא כל הרע שניתן להעלות על הדעת, ויותר מכך. אבל אני קורא תיגר עליו ועל מעלליו... מה שהתחיל כהזיה חולנית של אדם אחד, היה במרוצת השנים לאורח חיים של עיר שלמה".
מעניין לקרוא את השקפתו של קלוסק: "כשאתה מישיר מבט אל העתיד, אתה נזכר בחלומותיך, בתשוקותיך, בכל הדברים שעדיין לא קרו לך, אבל אינך יכול שלא להיכסף אליהם ואינך יכול להפסיק לשחזר את התגשמותם, כאילו כבר קרו. אם יש לך דמיון בריא, אתה מסוגל לזכור את יום המחר"...
אולי יש בדברים אלה הסבר למה לא כל כך טוב לקבל את המתנה-שאיננה-מתנה.
אחרי התהפוכות והתובנות שאנחנו מוצאים בסיפור, דמותו של עוזב העיר חוזרת אליה בדרך מפתיעה ומעניינת. שובו של קלוסק, הפילוסוף שאוהב לחשוב, מחזיר גם את הנער, שבא לאינודין ליום אחד, כתב לתושביה את נבואתו ונעלם. כשנתגלה הנער לקראת סוף הספר, נתגלתה איתו גם נקודה ישראלית.
ספר שאהבתי - יש בו סיפור וגם מחשבה.
אמירה: "מה שלא משיגים בכוח, משיגים ביותר כוח". באמירה הזאת חסרה המלה מוח.
|
אופיר טושה גפלה קורא פרק מ"ביום שהמוזיקה מתה" ומשוחח עם אסתי סגל על כתיבתו. הסרטון בבלוג של אסתי סגל [קישור]
|
|
| תאריך:
|
20/04/2011
|
|
|
עודכן:
|
20/04/2011
|
|
יאיר דקל
|
|
|
בילדותי הייתי מובס בכל משחקי השחמט משום שהייתי בוחר את הצעד הטוב ביותר לעשותו בראייה של מהלך אחד קדימה בלבד. מאז התבגרתי, הפסקתי לנסות להצטיין בשחמט, אבל למדתי לבחון צעדים תוך ראיית העתיד. זו אולי הסיבה שבגללה לא אצליח בתפקיד פוליטיקאי במדינת ישראל. כאן פוליטיקאים נבחנים לפי מידת התאמת התוכנית שלהם למצב הנוכחי בלבד. איש אינו מנסה לצפות למה הצעדים המוצעים יובילו. יש לחץ בינלאומי? אז בואו נוותר עוד. ולמה יוליכו הוויתורים שלנו? האם לוויתור כלשהו מצד אבו-מאזן שיאפשר שלום, כמו למשל וויתור על טענת השיבה, או הכרה במדינה יהודית, או למצער הכרה בקיומו של עם יהודי? האם לבידודו כסרבן שלום? או אולי להפך - הם יוכיחו לכולם כי סתם התעקשנו, ואנו עצמנו איננו מאמינים בצדקת העמדה שלנו, ובסופו של דבר לעוד לחץ בינלאומי?
|
|
|
|
|
הימים ימי חג הפסח, זמן חירותנו, ולנוכח התנהלותו של השמאל הישראלי מנסרת באוויר התהייה מה לשמאל זה אצל חג הפסח? מה לשמאל הזוי ומטורף זה, המנותק כמעט לחלוטין מהזהות היהודית, המבלה שבתותיו בארגון פרובוקציות כנגד יהודים ברחבי יהודה ושומרון ואף מבקר ביקורי תמיכה במאורותיהם של רוצחי תינוקות יהודים בכפר הפלשתינאצי עוורתא, ובכן מה לשמאל מנותק זה אצל חג החירות אשר אין דומה לו בחינת הדגש על זהותנו היהודית?
|
|
|
|
|
כבר חלפו שנים רבות מאז לבשתי את החולצה הכחולה, אבל חשתי שאני חוזר לימי נעורי כאשר עיינתי באתר המרשים של תנועת "הנוער העובד והלומד".
|
|
|
|
|
בארצות שביטלו את עונש המוות היה הנימוק העיקרי לכך - שאם מתברר לאחר זמן שפסק הדין היה שגוי - אין אפשרות לתקן את הטעות. לגורמי הביטחון בישראל היה גם נימוק "מעשי-מבצעי": אם פושע ידע שצפוי לו עונש מוות הוא יילחם עד הסוף, במקום להיכנע ברגע שאותר. וזה מה שיצר מושבה של רוצחים שנשלחו למאסר עולם אך מבלים את זמנם בתנאי פנסיון, בהמתנה לשחרור כנגד בני ערובה שנחטפו על-ידי חבריהם שבחוץ. לאלה האחרונים אין שום דבר שירתיע אותם מייזום חטיפות, ולהפך - חטיפה מוצלחת מעלה אותם לרמת חשיבות בינלאומית, כשגדולי העולם מחזרים אחריהם.
|
|
|
|
|
בשעה שאנו חוגגים את יציאתנו מעבדות לחירות לאחר שהיינו "מהגרי עבודה" במצרים, פירסמה ארה"ב דוח המגנה את ישראל בשל הפרת אמנת האו"ם לפליטים.
|
|
|
|
|
|
|
