תוכנית אין ברירה

המומחים לעשיית שלום שעל הצלחותיהם יעידו הקברים של "קורבנות השלום", טוענים כעת שעלינו להגיש תוכנית ויתורים, כי אחרת יכפו עלינו תוכנית גרועה יותר. למה הדבר דומה? תארו לעצמכם שאתם סובלים מדלקות זיהומיות בגפיים וחבורה של רופאים שרלטנים ונוכלים טוענת שיש לכרות את כל הגפיים שלכם. אין ברירה, ייעצו לכם המומחים הללו, אתכם מוכרחים להגיש לרופאים הללו תוכנית ריפוי פחות גרועה לפיה יכרתו רק את הגפיים העליונות שלכם, כדי שלפחות תוכלו ללכת. אחרת הם יכפו עליכם את תוכנית הריפוי שלהם.

נשאלת כמובן השאלה מה טעם להסכים מרצוננו לכריתת שתי הגפיים העליונות, כשאין ודאות שהרופאים הבלתי-מועילים הללו לא ישובו לאחר מכן וידרשו לכרות גם את שאר הגפיים. אבל שאלה חשובה יותר היא האם אין ברירה אחרת? האם על החולה להפקיד את בריאותו בידי רופאים כאלה שבריאותו אינה באמת בראש מעייניהם? האם לא עדיף לחפש דרכי ריפוי אחרות? אולי אפילו לחשוף את קלקלתם של הרופאים, ולנסות להניא אותם מתוכניתם.

כדי לבחור בדרך הריפוי הנכונה, פציינט צריך להבין מעט יותר ברפואה בעצמו. כדי להוביל עם בדרך האלטרנטיבית שתביא לריפוי הנכון הוא זקוק למנהיגות. בהנהגתה, לפעמים על העם לקחת את האחריות לגורלו בידיו, ואפילו תוך נטילת סיכון. לפעמים עליו אפילו להילחם על כך. אחרת אין לו תקומה. מנהיגות שבוחרת בדרך הריפוי הנכונה יכולה להביא למפנה היסטורי.

מנהיגות כזו הייתה לנו למזלנו בתקופת הקמת מדינת ישראל. זמן קצר לאחר קבלת תוכנית החלוקה באו"ם, כשכוח המגן החלש והבלתי-מצויד של היישוב היהודי בארץ ישראל עדיין הובס ברוב הקרבות, העלו "ידידי" היישוב היהודי ובראשם משרד החוץ האמריקני הצעה לוותר על הקמת מדינת ישראל, ולהסכים לסוג חדש של מנדט - משטר נאמנות בחסות האו"ם. נראה היה כי אין ברירה, וכי הכוח הצבאי הבלתי-מאומן ובעל הנשק הדל לא יוכל לעמוד בפני מתקפה מאורגנת של חמישה צבאות ערב. כדי ללחוץ עלינו לקבל את ההצעה הזו יזמה ארה"ב אמברגו צבאי. חלק גדול ממנהיגי הסוכנות היהודית, שהנהיגו אז את המדינה שבדרך לחצו על דוד בן-גוריון לקבל את ההצעה. הלחץ נמשך עד ליום האחרון של המנדט הבריטי שבו הצליח בן-גוריון להעביר את ההחלטה להכריז על הקמת מדינת ישראל למרות אזהרות של שר החוץ האמריקני ושל מדינות רבות נוספות.

מנחם בגין תיאר זאת שנים מאוחר יותר: "לו הסוכנות היהודית ומדיניותה האנטי-מהפכנית היו מנצחות, היינו היום בגטו קורבן ל"תוכניות ההגנה" למיניהן, טרף "לפיוס" הטוטאלי של "האיסלאם המתקומם" ונידונים היינו - לכליה". לרגע נראה כאילו מנחם בגין אמר את המילים האלה ממש היום.

מדינת ישראל צריכה להיזהר מהתוכניות של "ידידיה", ולבחון את היחסים שלה עימם לאור התנהלותם בפועל ולא לפי החיוכים המלאכותיים שלהם. מי שמנהל דיאלוג עם ארגון טרור בעל אידיאולוגיה נאצית, שקורא לחיסול ישראל, הוא לא ידיד הוא אויב מסוכן. לראות בהסכם בין חמאס לפתח הזדמנות, זה כמו לראות בברית בין היטלר למוסוליני הזדמנות.

מדינת ישראל צריכה לתכנן את תוכניותיה לפי הצרכים שלה ובראשם הצרכים הביטחוניים, ולפי התועלות שיצמחו לה מהן, ולא לפי שום דבר אחר. ללכת לקראת תוכנית שבנויה על-פי אינטרסים של מישהו אחר רק משום ש"אין ברירה" היא האסטרטגיה הגרועה ביותר.

אנו זקוקים ליכולת הרתעה מדינית בדיוק כפי שבתחום הצבאי אנו זקוקים להרתעה צבאית. אם ידעו בעולם כי אנו לא מתקפלים ולא נכנעים ללחצים, ממילא הלחצים ילכו ויפחתו עם הזמן, ובפעם הבאה שינסו לתכנן תוכנית שנוגעת לעתידנו יתייעצו קודם כל איתנו. אחרי הכל, אנחנו הפציינטים של תוכנית הריפוי הזו.

במשך מאות שנים היו היהודים האסקופה הנרמסת על מפתני כל העמים, כי לא הייתה ברירה. מדינת ישראל קמה כדי שליהודים תהיה ברירה. הגיע הזמן להוכיח לעצמנו כי ניתן לממש את החזון הזה.