‏שואת האשליות והשאננות

ז'בוטינסקי דימה את חיסול הגולה לגנרל המחליט לטובת צבאו הנתון באש עזה, להוציא את הגדוד הנתון בסכנה, או פינוי אנשי הכפר השוכן למרגלות הר געש פעיל. "אנו רוצים להציל את היהדות מפני הלבה המתקדמת", חזר והתריע. אך המנהיגות הציונית נשארה אטומה והתייצבה מול ז'בוטינסקי למלחמה חסרת-פשרות.

מנהיגים אלה אמרו שזה לא יכול להיות מה שהוא טוען, אמרו שהוא סתם מרגיז את הגויים, ושלבסוף דברים כאלה רק יזיקו ליהודים. האשימו אותו שהוא מתחבר עם האנטישמים הגרועים ביותר כדי לגרש את היהודים בכוח מהאדמה בה הם מושרשים מאות בשנים וכי הוא מנסה לשלול את זכויותיהם שהשיגו לאחר עמל של שנים. ועוד טענו כלפיו את כל הטענות שפורטו בפתיח של מאמר זה.

הגדיל לעשות הסופר שלום אש, שאמר על ז'בוטינסקי: "אוי לאומה שאלה מנהיגיה". בערוב ימיו, לאחר שהתבררו ממדי השואה, הביע חרטה והתנצל על כך.

אולם ז'בוטינסקי לא נרתע מסופת השנאה והחרפות סביבו. הוא חש שהאדמה בוערת מתחת לרגלי מיליוני היהודים. התרעותיו על כך גברו והלכו ערב המלחמה בשנת 1939 כשקרא להתנער מהאדישות, לא להיכנע לגורל, לחסל את הגולה. הוא זעק שהיהודים יושבים על עגלה המידרדרת לתהום ואיש איננו נוטל מושכות כדי להציל, כאילו הרדימו או סיממו אותם, בעוד שאירופה היא כמו בית עלמין גדול:

"אני קורא לכם לעשות את הניסיון האחרון. שימו קץ למצב זה! נסו לעצור את העגלה, נסו לקפוץ מתוכה, נסו לשים מכשול כלשהו בדרכה! אל תלכו ככבשים אל הזאב! כאשר הזאב טורף כבשה אחת ועוד אחת, אוחז הפחד את האחרות, הן רועדות ורוצות לברוח. ואילו כאן - בית עלמין אחד גדול!".

כאמור לעיל, רק קומץ של אלפי בית"רים שמע בקולו של נביא הדור, עלה בסתר לארץ ישראל בעליית "אף-על-פי" ה"בלתי-לגאלית". שישה מיליון יהודים שאננים שנשמעו לאשליות שפיזרה המנהיגות הציונית - נרצחו בשואה.

מי שמנסה היום להתייחס לשואה כמו אל פשע מלחמה נורא אבל לא ייחודי ולא "יהודי" בלבד - מתעלם מההקשר ההיסטורי הכולל של האנטישמיות לדורותיה. צריך להיות עיוור בהיסטוריה כדי לא לראות את שורשיה התודעתיים של השואה ואת יניקתה מתרבות השנאה האירופית בפרט והעולמית בכלל, לאלפי שנותיה, אליה הצטרף לא מכבר האיסלאם בהתלהבות רבה.

השואה הייתה חוליה אחת בלבד בשלשלת דמים אנטי-יהודית ארוכה בת אלפי שנים: מאז הוגלו ממולדתם היו היהודים עם מנודה, מושפל, מוחרם, שנוא, אשם בכל צרותיה ומכאוביה של האנושות ובלתי רצוי על אדמתה. חרב הרדיפות לא הוסרה לרגע מעל ראשי היהודים, עד לדרכם לתאי הגזים.

אין בתולדות האנושות עוד טרגדיה, אין עוד פשע מלחמה המקביל לשואת העם היהודי, לא בגלל ממדיה ולא בגלל שיטותיה - אלא בגלל האידיאולוגיה שהניעה אותה ואשר קיימת גם היום. השואה לא הייתה רצח עם גרידא, אלא רצח יהודים. האידיאולוגיה הזו חיה גם היום, נושמת ובועטת, מעוררת את השאלה הנוקבת: האם באמת תיתכן שואה כזו גם בימינו?

התנהגותן של ארצות הברית ומדינות אירופה, המעדיפות לשגות באשליות ולשקוע בשאננות מול גילויי הטרור הבינלאומי, מעוררת חשש ששוב יחזור על עצמו התסריט הכללי ששרר ערב מלחמות העולם - התעלמות מתוקפנות העריצים, רצון עז לוותר להם ולהשביע רצונם בכל מחיר כדי להשיג שלום.

לפיכך לא מן הנמנע שתחזור גם השואה, שהפעם עלולה להתבטא בניסיון להשמיד כליל את ששת מיליוני היהודים היושבים במדינת ישראל. לזה עלול להתלוות ניסיון של הדיקטטורות הדרום-מזרחיות להשתלט על המדינות הדמוקרטיות, או לפחות לערער אותן, דבר שיפתח מלחמת עולם שלישית. יש כאלה כמו המנהיגים האירניים, הצפון-קוריאנים, החיזבאללה והחמאס האומרים זאת בגלוי, כמו היטלר בשעתו, ויש השותקים אך חושבים על כך בסתר ליבם.

לא נותר אלא לקוות שהמנהיגים בישראל ובעולם הצפון-מערבי הדמוקרטי הנאור למדו לקח ממה שקרה אז, יבינו שגם הפעם - שואה לעם היהודי בישראל תגרור גם אסון וקורבנות עצומים לעולם הצפון-מערבי כולו. אולי יבינו הפעם שטרור ניתן להדביר רק על-ידי מכות-מנע שימנעו את האיום אחת ולתמיד, בעוד שאשליות על "תוכניות שלום" חסרות טעם וערך, בנוסח הסכם מינכן הזכור לדראון, רק מעודדות את הטרור והתוקפנות ומרחיקות את השלום.

חשוב מאוד לזכור ולא לשכוח לעולם: גם אז, ערב מלחמת העולם השנייה, טענו אותן טענות ממש נגד מי שקם אז והזהיר שצפויה שואה ליהודים. לדאבון הלב, רק מנהיג ציוני אחד ויחיד סבב אז ברחבי אירופה, ועוד בשנת 1931, שנתיים לפני שהיטלר הגיע לשלטון בגרמניה, חזר והזהיר את כל הקהילות היהודיות: "חסלו את הגולה בטרם תחסל הגולה אתכם!". שמו היה זאב ז'בוטינסקי.

כבר אז, בזמן בו איש לא העלה על דעתו שהנאצים יצליחו לכבוש את השלטון, ואף אחד לא חשב שגם יממש את איומיו כלפי היהודים, העלה ז'בוטינסקי במפורש את רעיון הפינוי המוחלט של הגולה כפתרון קונסטרוקטיבי יחיד לבעיה היהודית וכבר אז התריע מפני שואה.

בקהילות היהודיות בגולה שָׂרְרָה אז שלווה גמורה וחוסר-אִכפתיות. גם רוב המחנה הציוני עצמו - רובו ככולו אמון על התורה הסוציאליסטית - נהג במתינות כתמול-שלשום, בסיסמת "עוד דונם ועוד עז", וכמעט כל עבודתו הפוליטית התמצתה בהתמקחות עם השלטונות הבריטיים על כמה עשרות או מאות רישיונות עלייה נוספים לחלוצים. לכן נראתה אז דרישתו של ז'בוטינסקי להעלאת מיליוני יהודים מהגולה, מוזרה מאוד וקיצונית.

וכך אמר ז'בוטינסקי באוגוסט 1932: "חשבנו שמדינת היהודים תהיה לנו רק התחלה להגשמת הציונות, תנועה לפתרון בעיותיה הרוחניות של האומה, אבל היום אנו מדברים על עליית המונים מרוכזת לא"י משני עברי הירדן כמדינה עברית, כרעיון הצלה אנושי להמוני אדם עצומים, רעיון כמעט משיחי במובן הפשוט ביותר של מילים אלה".

דרישתו של ז'בוטינסקי מהיהודים לחסל את הגולה לפני שהגולה תחסל אותם, גברה משנת 1933, בה עלה היטלר לשלטון בגרמניה. בספטמבר 1935, בכינוס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה, הוא פסק: "חיים אנו כנראה על מִפְתָנוֹ האחרון של התהום, ערב השוֹאָה המכרעת בגֶטוֹ העולמי".

אבל גם נוכח השואה המתקרבת לא שינו המנהיגים הציונים והלא-ציונים את דרכם ואת החשיבה השִגרתית והשאננה שלהם. הלא-ציונים דבקו באשליה שעוד יצליחו להרחיק את החיה הרעה מפתח ביתם.

המנהיגים הציוניים - רובם ככולם מתנועות השמאל כאמור לעיל - המשיכו לדגול בעלייה של "חלוצים נבחרים", עליהם ניתן להטיל המשימה של יצירת "חברה מתוקנת" בארץ ישראל. בקטֶגוריה זו לא נכללו כל אלה שהשתייכו לתנועות שז'בוטינסקי עמד בראשן - בית"ר, אצ"ל והמפלגה הציונית הרביזיוניסטית (הצה"ר). חברי תנועות אלה נאלצו לנסות להציל את נפשם ולעלות במחתרת, בסתר, בכוחות עצמם, בשורת העפלות גבורה החל בשנת 1936 עד 1940, שזכו לכינוי "עליית אף-על-פי". כך הופקרו המוני היהודים ה"פשוטים" בגולה.