מי אוהב אותך יותר ממני

מסופר על הרב דוד כהן ז"ל (שהיה תלמידו של הרב קוק), שנאלץ להיפרד מארוסתו במהלך מלחמת העולם הראשונה. היא הפרידה ביניהם למשך שנים לא מעטות. את תמונתה הוא הקפיד לשים על שולחן לימודו וכך שמר על סוג של קשר נפשי איתה (מסרונים ואימיילים לא היו בשימוש בימים ההם). משהו מעין זה התרחש במשך שנות הגלות, בסיפור האהבה בינינו ובין ארצנו. הארץ האהובה הייתה כל-כך רחוקה מאיתנו והנה נפגשנו ואנחנו ביחד. אף פעם לא שכחנו - דיברנו עליה, כתבנו עליה, חיכינו לה, הזכרנו אותה בכל מיני הזדמנויות. אבל זה תמיד היה מרחוק. והנה עכשיו כמה יפה לראות את זה מתממש. וכמה אוהבים יש לה וכמה סגנונות של אהבה ישנם. ארץ מוקפת אהבה. אומנם לא תמיד זה קל ובכל זאת זה קורה. איש-איש וקבוצה-קבוצה בסגנונה היא.

ישנם חקלאים שמחוברים למרחבי האדמה, שאותם הם מעבדים וכל-כך אוהבים. ישנם המטיילים בה לאורכה ורוחבה, "מצביעים ברגליים" את אהבתם. ישנם עולים חדשים שעוזבים כל מה שיש להם ולמרות כל הקשיים באים אליה מרחוק מרוב אהבה. יש אנשים שמבטאים את אהבתם דרך האוזניים, הם אוהבים את שירי ארץ ישראל. אחרים מחוברים לצומח ולחי של הארץ. ישנם ימניים שמבתי מדרשותיהם עולה ניחוח של אהבה אליה. ביניהם בולטים במיוחד אנשי הגבעות שממש דבקים ומתגוללים בעפרה ומוכנים לחיות שם (אמנם מבחירתם שלהם) בתנאים לא תנאים, בשם אהבתם הגדולה אליה. וישנם לעומתם שמאלניים, שלא מוותרים מלהביע את הקשר שלהם אליה בדרכם השונה מזו של אחיהם שמעבר למתרס הפוליטי. בקיצור, איש איש ואהבתו. רק שלא נשכח נקודה אחת חשובה ומשמעותית באהבה הזאת. וכדי שזה יהיה מובן ומופנם הנה משל מקדים:

מעשה באדם שנולדה לו בת אחרי שנים של ציפייה. לא קשה לנחש כמה אהבה הוא הרעיף עליה מתחילת דרכה ובמשך כל חייה. פינוקים מכל הסוגים היא קיבלה ממנו, כמעט לכל בקשה מצידה הוא נעתר. הוא סייע לה על כל צעד ושעל. כל חייו שידרו את אהבתו הגדולה אליה. והנה יום אחד בגרה הבת האהובה והגיעה לפרקה. ואז היא נישאה לבחיר ליבה. באופן טבעי היה מתבקש שאהבת אביה אליה תמשיך כשהייתה, ועכשיו לתמונת האהבה צריך להיכנס גם בן-זוגה. ואולם, למורת רוחה, זה לא בדיוק קרה. משהו אצל החתן הטרי לא מצא חן בעיניו. אביה חי בהכחשה ביחסו אל החתן. מבחינתו, בתו כאילו לא התחתנה. הוא התעלם לחלוטין מהעובדה שבתו כעת היא אישה נשואה. לא הכיר בעובדות וזה מה שהוא שידר לה מבחינה רגשית.

לארצנו האהובה כל-כך נוסף לפני 63 שנים ממד חדש. עצמאות מדינית. מאז, האהבה אליה צריכה להיות מחוברת לאהבת המדינה. חשוב שלא נשכח את זה. לפעמים עושה רושם שדווקא אלה שרוממות הלאומיות ושיא אהבת המולדת בגרונם, כשמגיעים לאהבת המדינה, משהו מתעמעם שם. קחו את אהבתכם הגדולה לארץ הזאת וחברו אליה את המדינה הזאת והממשלה הזאת. אלפיים שנה חיכינו לחיות כאן ולא רק בתור אורחי השלטון הטורקי. בזה אנחנו כל-כך שמחים ביום העצמאות.ןאת זה אנחנו צריכים כל-כך לאהוב בכל השנה, גם אם החתן הזה לא כל-כך נראה לנו לפעמים.